שדרוג גינות במסגרת תמ"א 38

אבינדב בגין *

בשנים האחרונות עם העלייה הדרמטית במספר הפרויקטים הנבנים במסגרת תמ"א 38, נוצרה הזדמנות פז להתחדשות עירונית לא רק במובן האדריכלי אלא גם של המרחב הירוק אשר שטחו ננגס עקב הבנייה המסיבית.
באופן אירוני, דווקא ההרס שמותירה אחריה בנייה מאפשר בתכנון קפדני יצירת מרחב קהילתי פעיל בחצר המבנה שיעניק עושר ויזואלי, יאפשר התבוננות מעמיקה, יזמין מפגש בין דיירי הבניין וישפר את חזותו.
מתחם ציבורי כזה תורם לאיכות החיים כבר מהשלב הראשון בו הגינה שמישה ונגישה לכלל הדיירים, תוך תכנונה המפורט באופן שינגיש אותה לכל דיירי הבניין ולא רק לאלו הגרים בקומת הקרקע.

אסתר זנדברג, בסדרת כתבות בעיתון 'הארץ', מבכה את גדיעת העצים העירוניים כתוצאה מהבנייה ושאיפת הקבלנים לניצול עד תום של הרווחים על ידי בניית חניון תת-קרקעי על 100% משטח המגרש (חניון כזה הוא בניגוד לצורך לפיתוח תחבורה ציבורית). אכן עניין זה בעייתי ביותר, אך שמירה על 25% משטח המגרש ללא בנייה, יכולה לספק הזדמנות כבירה לשינוי תרבותי רחב ומעמיק שורש. אך גם במקרים של "הרע במלואו" ניתן לצקת פירים עמוקים המחוברים לקרקע שמתחת בחניונים "מלאים" ולשתול בהם עצים מעמיקי שורש (שיטה מלבינה לדוגמה). כך ניתן לשלב גינון במצע מנותק יחד עם עצים המחוברים לאדמה.
                              

חלק ניכר מהצמחייה בערים ניטע לפני עשרות רבות של שנים ללא תכנון כלל וחלק עם תכנון אך ללא ידיעה מעמיקה על תכונות הצמחים: כך למשל, נשתלו עצי פיקוס עצומים עם פירות המושכים עטלפים שמלכלכים בלשלשת שלהם את המדרכות ואת קירות הבתים (בזמן ששתלו אותם, מצב זה לא היה קיים שכן הפירות לא הבשילו משום שלא התאפשרה האבקה בהיעדר הצרעה המאביקה, שהגיעה שנים מאוחר יותר); מכנף נאה, הדורש גיזומים בכל מספר שנים בשל נטייתו לשבר ענפים; צאלון נאה הסובל מבעיות התנוונות ואורך חיים קצר; תמר מצוי שאינו מעניק צל ועוד עצים רבים אשר על אף יתרונות הצל הרחב שלהם, התרגלנו אל חסרונותיהם הרבים. לאלו נוספים שיחי ענק הדורשים גיזום תכוף וכופים אסתטיקה נוקשה בעלת מגוון מינים מצומצם ולמעשה ללא מרחב ציבורי ממשי. במרבית החצרות הפנימיות לא נעשה שימוש כלל, פרט למעבר הגננים הגוזמים אותו בתדירות גבוהה. כמעט כל הגינון הציבורי של הבניינים מתוכננים כך. למעשה "הריאה הירוקה" בין הבניינים בעיר אמנם ירוקה אך זה כל מה שהצליחה לעשות במהלך עשרות רבות של שנים.

שיקום גינות הוא דבר יקר ביותר, הסיכוי שעשרה או עשרים דיירים ותיקים יאספו את הסכום הנדרש לכך הוא אפסי. דווקא האפשרות העולה מתוך ההתחדשות העירונית אשר מוכתבת - מלבד הצורך בחיזוק המבנים כנגד רעידת אדמה - ב"כוחות השוק", דהיינו עליית רווחים על ידי השבחת הנכס (ועל כך יש לתת את הדעת לגבי המימון הדרוש לחיזוק מבנים בפריפריה במקומות מועדים לרעש עתידי, שכן אין שם פוטנציאל רווח גדול) יכולה לפתח את הגינון באופן שלא היה כדוגמתו. גינה ציבורית מתוכננת ומבוצעת כהלכה יכולה להניב עליית ערך באופן מידי בשיעור של 10% של כל דירות הבניין, חדשות כוותיקות, דבר שידחוף יזמים למיצוי הפוטנציאל.
אני מתגורר בירושלים בבניין שעבר תמ"א 38 לפני שלוש שנים וחצי והסתיים לפני שנתיים. הגינה נשתלה באפריל עד אוקטובר 2017. אפשר לומר שהפכתי את הבניין וגינתו למעבדת ניסויים אשר ללא ספק מוכיחה עצמה.
                                      ×ž×’וון צמחיה

נגישות
האתגר שגינות אלו מציבות גדול ומורכב, דווקא משום ששטח הגינה מסביב לבניין מצומצם ביותר ולעתים נדמה שכל מה שנשאר הוא מעבר צר ותו לא. אך השקעות מסיביות בתשתית טרסות מורכבות, קירות ירוקים וריצוף איכותי ונוח למדרך ללא צורך בדילוגים וחשש ממעידות הוא קריטי. ריצוף כזה שעלותו גבוהה אינו מצוי בגינות משותפות. קשירת הריצוף בין כל חלקי הגן מסביב לבניין מעודדת שימוש ויכולה להפוך גם את המגרש הנותר לחוויה מפעימה ומזמינה.

טרסות מוגבהות
הרציונל בהשקעת בניית טרסות גבוהות הוא ניצול מירבי של השטח המצומצם למיסוך במגוון מינים רב ככל האפשר. במבט ראשון בתוכנית הטרסות אנשים רבים אינם מבינים מדוע לשטח מעבר כה צר של שניים עד שלושה מטרים יש להוסיף עוד שתי טרסות ש"גוזלות" 15-20 ס''מ כל אחת, אך יש לזכור שלשתילה ישירות מגובה הקרקע יש "מחיר" של נפח; למיסוך בגובה 200-250 ס''מ יש רוחב דומה ואף יותר, זה המצב הרגיל במרבית הגינות שמגביל מאוד את המגוון שניתן להכניס אליהן. מגבלה זאת יוצרת מראש שפה נוקשה, גאומטרית הנובעת מגיזומים תכופים על מנת לאפשר מעבר גם בתוך הגינה וגם למנוע מטרד בצד הרחוב. לאופי זה כמובן נלווה מחיר כלכלי ארוך טווח של תשלום לגננים.
טרסה היקפית שגובהה 110-120 ס''מ מאפשרת שתילת שיחים בגובה מקסימלי של 90-150 ס"מ כך נוצר מיסוך של 200-250 הס"מ הדרושים (זאת מלבד שיחים חריגים יותר במבנה הצר והגבוה כגון ננדינה תרבותית או צינית קרולינית 'וויל פלמינג). יש מגוון גדול מאוד של שיחים בגובה זה שעל פי רוב אינם מתרחבים הרבה מעבר לגובהם וכך ניתן להימנע כמעט כליל משימוש במגזמת. כמו כן, מידור השיחים בטרסה ההיקפית מהעצים השתולים בטרסה נמוכה יותר או בגובה הריצוף מאפשר להם התפתחות ללא תחרות שורשים מהעצים האופיינית לגינות קטנות.

תחת הטרסה ההיקפית הישרה נבנתה טרסה משנית מעוקלת בקווים רכים בגובה 40 ס"מ, עליה נשתלו שיחים ובני שיח שגובהם בין 70 ס"מ (שממסכים בתורם את הטרסה ההיקפית) ל-10 ס"מ. טרסה זאת בחלקה יכולה לשמש לישיבה ובחלקים שונים נבנו בה ספסלי ישיבה נוחים שמאפשרים מפגש, קריאה והתבוננות.

                                       ×¦×ž×—×™×”
גם בגובה פני הריצוף נשארו חללים שונים לשתילה, גם בצמוד לבניין וגם ב"איים ירוקים" נוספים. ההפרדה המוחלטת בין "איים" שונים וטרסות שונות מאפשרת הכנסת צמחים גם בעלי אופי שתלטני יותר, שכן אלו מגבילים את צמיחתם. דוגמה לאלו הם שבטבט חורפי ומרסילאה גדולת-רגל.

בתוך כל אלו נשתלו 11 עצים. רובם עם נוף עתידי קטן עד בינוני ורובם נשירים על מנת לאפשר חדירת שמש חורף לגינה וליצור עניין נוסף על ידי צבעי שלכת מרשימים (אלה סינית, כליל קנדי, הטרומלוס קטלבי, אגס קלרי, פיקוס בת שקמה [Ficus palmata - עץ בר שכמעט ונכחד בישראל והושב בפרויקט מיוחד עם הגנים הבוטניים בגבעת רם ובעמאן], אדר כפני, אלון התולע ועוד).                                 

משמש לצל
בשל העצים, החלק הארי של הגינה יוצל בתוך 4-5 שנים משתילתה. נוף העלווה יתחבר ויצור רצף ממסך מבט גם מן הקומות העליונות מהבניינים השכנים. ולכן, למרות תנאי השמש הקופחת, נשתלו מלכתחילה צמחים רבים העתידים לגדול גם בתנאי הצל בעתיד כגון איריס אלג'ירי, אריולפיס 'סימה', פרע גביעוני, קנאורון תלת-זרעי, הדס מצוי 'גילי', אגבה רכה, צינית קרולינית 'שלינגס', מהוניה זוחלת, מהוניה נרבוזה, פלרגון בשרני, טולבגיה ריחנית, כריך מכחיל, עצבונית החורש (שני האחרונים צמחי בר בישראל) ועוד רבים. רובם עמידים לתחרות שורשים חזקה ביותר ולא ידרשו החלפות לאחר התבססות הגינה. כך היא תעבור לצל ללא צורך בשתילה מחדש, דבר שכידוע מקשה מאוד על קליטת צמחים. ככלל נבחרו צמחים מאריכי חיים לגינה והיא אינה מכילה צמחים עונתיים כלל. על אף ששטח האדמה שנשאר בה הוא 125 מ"ר בלבד, הגינה מכילה למעלה ממאה מינים שונים.

השקיה
מרבית הצמחיה שנשתלה חסכנית בצריכת המים ותוכל לשגשג בהשקיה של אחת לשבועיים ללא קושי. לחלק קטן ממנה, כמו אזליאה הודית 'פורמוזה' או וורדים (אלטיסימו, רחל, אינגליש סצ'ט ועוד) אשר נשארו בנקודות הספורות הסופגות שמש במידה מספקת ודורשים כמויות גדולות יותר של מים, הוצמדו טפטפות רבות יותר. הגינה חולקה למספר אזורי השקיה ברשת טפטוף עם טפטפת כל 30 ס''מ, המכסה כל ס"מ אדמה.
                                    ×˜×¨×¡×” בגינה

סיכום
ניתן להתייחס להתחדשות עירונית כאל הרס, זה אכן יהיה המצב ללא התייחסות מידית ומקיפה לנושא. אך למרות נגיסה נוספת בשטחים שהיו בעבר "ירוקים", עם תכנון מוקפד לעילא אפשר להפוך את העתיד לירוק יותר, פורח יותר, עמיד יותר, חסכן במים ובתחזוקה ובעיקר למרחב מזמין לדיירי הבניין כולם.
הבנות אלו חייבות להיות מעוגנות בחקיקה, שכן לא ניתן לסמוך על חזון של יזמים עם ראייה אקולוגית ואף לא על דחף למימוש פוטנציאל כלכלי. החלפת הנוף כתוצאה מבנייה דורשת את התייחסות המחוקק עם סטנדרטים מחמירים הן מבחינה קונסטרוקטיבית (מידות ומספר הפירים לשתילה או השארת חלקים ללא תכסית בטון עם כיסי קרקע פוריים בהתאם לגודל המגרש) והן מבחינה בוטנית שתחייב אישור אגרונום למניעת נזק בשתילה עתידית.

יש לזכור ששיקום הנוף הירוק אינה פעולה קצרת טווח אך שכרה בצידה. החלפת עצים מותאמים שחלקם יכולים להיות גם מקומיים כגון אלה ארץ ישראלית, אדר סורי, מילה סורית, אלה אטלנטית ועוד, היא פעולה שתיקח 10-20 שנים. מתשואה זאת נהנה לא רק אנחנו אלא גם הדורות הבאים.

*אבינדב בגין, בלוגינון

להמשך קריאה על התחדשות עירונית בתל אביב 'איים בזרם -השדרות בתל אביב', לחצו כאן.