המסדרון האקולוגי של חבל מודיעין
האם לצורך הנאת האדם עלינו לעקור את הצומח הטבעי ולרפד את השטח במרבדים מלאכותיים של מדשאות מושקות ומכוסחות, או להשאיר אותו כפי שהוא? ואם כפי שהוא, אז האם זה גינון בכלל? על שאלות אלו מנסה תגית יברוב לענות דרך ביקור ביישוב מכבים
כתבה וצילמה: תגית יברוב, הנדסאית אדריכלות נוף וגננית
"עֵת לָלֶדֶת וְעֵת לָמוּת עֵת לָטַעַת וְעֵת לַעֲקוֹר נָטוּעַ" (קהלת ג, ב) - קהלת מגדיר אולי את הכללים הבסיסיים של הגינון: מתי לטעת ומתי לעקור. ואני מוסיפה, שגינון מותאם אקלים עוסק גם בשאלה מה לטעת ומה לעקור. האם לצורך הנאת האדם עלינו לעקור את הצומח הטבעי ולרפד אותו במרבדים מלאכותיים של מדשאות מושקות ומכוסחות, או להשאיר אותו כפי שהוא? ואם כפי שהוא, אז האם זה גינון בכלל? בכתבה השנייה בסדרה הגעתי ליישוב מכבים, השוכן באזור המסדרון האקולוגי של מודיעין.
עד כה הכרתי את השם יאיר פרג משמה של הדרך הראשית המובילה מכביש 443 אל יישובי מכבים ורעות (כיום חלק מעיריית מודיעין). פרופ' יאיר פרג ז"ל (1929-2001) הונצח בהיותו אדם שנלחם על השטחים הפתוחים באזור מודיעין, ובמיוחד לשמירת גבעת תיתורה שבה שרידים ארכיאולוגים וצמחיה ייחודית, ולביטול תוכניות הבנייה עליה. באמצעות ביקור בגינה שהשאיר אחריו בביתו, חשבתי שאוכל להבין על מה מושתתת גינה של בוטנאי, חוקר, המייחס ערך לצמחיה טבעית ארץ ישראלית.
.jpg)
מכיוון שלא זכיתי להכירו בחייו, ניסיתי להתחקות אחר מעשיו, משנתו ומאבקיו בעזרת הספר "יאיר פרג. משוגע על ארץ ישראל" שכתבה אשתו, גיסיה פרג, אף היא חובבת טבע ונוף. "עוד לא גרים כאן וכבר נוטעים עצים" התרשם פרג מהמקום בו בחר לגור, בסיור שערך בט"ו בשבט 1986. היו אלו גבעות עטורות טרסות, והנוטעים סיפרו: כאן עתיד לקום ישוב קהילתי ושמו מכבים. זה עתיד להיות ישוב נהדר, חשב פרג, ולמחרת ניגש עם רעייתו להתחיל את תהליך הרכישה.
עד היום, גם לאחר שצורף מוניציפלית לעירית מודיעין-מכבים-רעו, מרגישים תושבי מכבים שהם ישוב בתוך הטבע, ולא רובע מעיר. הם ממשיכים להיאבק כדי שלא יהרסו להם את היער המקיף אותם, ולזה נגיע בהמשך.
"אבא התמסר לשימור נופי האיזור ועתיקותיו, ולמניעת הרס, זאת היתה תכלית חייו, אפילו כשנסע לניתוח שממנו לא שב, לקח איתו מחשב נייד כדי להיות בקשר עם שותפיו בפעילות השימור". כך זוכרת אותו בתו טלי. לא פלא שגם היא רצתה להציל מה שאפשר, ורגע לפני פירוק הבית מאוצרותיו פרסמה מודעה: "בשבת הקרובה, איסוף הצלה של פקעות לפני פינוי". מהגינה נשלפו כאלף פקעות, וחודשיים אחר כך עדיין מבצבצים בה עלי גאופיטים חדשים.
את מלוא תפארתה של הגינה השלמתי מסיפוריה של טלי. "במסלעה היו אירוסים, לוע הארי, רקפות, כלניות, והמון תורמוסים. אבא רצה רק דברים טבעיים, אותם הביא מכל מיני מקומות כמו אתרי בנייה, רגע לפני שעלו עליהם הטרקטורים, או זרעים וייחורים מטיולים, אבל רק מה שמותר. כל עוד אבא חי, לגינה לא נכנס גנן. הכל עשינו בעצמנו. אבא היה שותל, אמא היתה עוזרת לו, ולפעמים גם אנחנו הילדים. אני קצת קינאתי בגינות של השכנים, שהן מוארות יפות עם פרחים בצורות מסודרות, וכאן הכל היה פראי. בגינה היו גם הרבה עצי פרי, אותם קנה אבא משתלות. חיפש פירות טעימים, זנים מיוחדים, גם הרכבות שניסה בעצמו".
מקורי ומאוקלם
בארץ ישראל של סוף שנות השמונים, היו ניסיונות שונים של גינון ואימוץ חקלאות מתורבתת מתקופות שונות. מה מתוך זה נחשב "ארץ ישראל מקורי", ומה נחשב "ארץ ישראל מאוקלם"? אין ויכוח על כך שצמחים שהוזכרו בתנ"ך, החל משבעת המינים שנשתבחה בהם ארצנו, דרך שקד, אלון, אלה, ברוש ופרי עץ הדר וחרוב המוזכר במשנה, הם חלק מהנוף המקורי. אבל מה בנוגע לעצים נוספים שכיום הדעות חלוקות על התועלת שבהם, למרות היותם מרכיב משמעותי ביערות ארצנו, כמו אורן ואקליפטוס. או עצים טרופיים כמו מנגו, בננה ואבוקדו, שנדמה כאילו היו פה תמיד?
אקלום צמחים חדשים בארץ היה קיים וימשיך להיות. אך מה הופך את הגינון לגינון מותאם אקלים? ומה מאפשר האקלים המיוחד של חבל מודיעין? איזה גינה או פארק או בוסתן יתאימו להגדרה הזו?
כלל ראשון שחשבתי עליו הוא יכולת הצמחיה לשרוד ולהתפתח גם אם לא נוגעים בה יותר מדי, כפי שהיה בגינתו של פרג. חיפשתי עוד גינות כאלו במכבים והגעתי לגינתו של עמרי ונדל, פעיל נוכחי בוועד להצלת יער מכבים.
.jpg)
באזור שמקבל כמות משקעים שנתית בינונית עד מרובה, שנאגרת על שכבות הסלע הקרובות והעמוקות, נוצרת עשביית חורף עדינה, שמתפתחת באביב לצמחי בר בגובה בינוני, שיתייבשו בקיץ. גינה שבעליה נותן לעשבייה לחיות בחורף ומחכה עד הקיץ כדי לכסח את הערימה היבשה, ואפילו משתמש בעשבים הבריאים למאכל לדוגמה חמציצים וסרפדים, תהיה לדעתי גינה מותאמת אקלים.
כלל שני הוא השימוש בקרקע המיוחדת של איזור ההר. אדמה כבדה, אך לא כבדה מדי, מחלחלת אך לא מהר מדי, ומלאה סלעים. גינה או בוסתן באזור זה, יחשבו מותאמי אקלים אם יהיה בהם שימוש באבן מקומית לארגון הקרקע, אם לתיחום שבילים וערוגות, או ליישור הקרקע באמצעות טרסות וגדרות אבן.
כלל שלישי מתייחס לנושא השלכת. האקלים הקריר במקצת באזור ההר הנמוך, לעתים אפילו קר, קובע את מידת נשירותם של עצים המוגדרים 'נשיר מותנה'. בעצים נשירים השלכת מתרחשת בעיקר בסתיו. בעצים המוגדרים 'נשיר מותנה', תהיה שלכת מתמשכת, כתלות במזג האוויר. זו לא שלכת מלהיבה ומרהיבת צבעים כמו באירופה, זאת שלכת שמתערבבת עם מי הגשמים והופכת לעתים לעיסת בוץ, אך היא מחפה את הקרקע, ומחזירה חומרים אורגנים אל האדמה. בגינה כזו, צריך להשלים עם ה"לכלוך", כדי להפיק את מירב התועלת מהשלכת.
כלל רביעי המתייחס לחורש מותאם אקלים מצאתי אצל פרג: "האקולוגים בעד חידוש ועידוד היער הטבעי, חורש שמושתת על אלון מצוי ואלה, וקק"ל בעד נטיעה מהירה וצפופה של מין עץ אחד – אורן ירושלים. הוא דווקא היה נדיר בארץ, אבל עם צמיחה מהירה ולכן בחרו בו. אלא שהאש מקבלת תאוצה ביערות האורן בשל צפיפותם ובשל מחטי האורן המקטינות צמיחה של כל דבר אחר מתחתם. ולכן דוגל ביער משולב שגם יהיו בו אורנים, כי צריך צל, אבל שיהיה מגוון". אין כמו הקיץ האחרון להזכיר לנו כמה זה נכון, כשנשרף ישוב שלם - מבוא מודיעין - על בתיו ועצי האורן שסביבו, ובנס לא היו קורבנות אדם.
החזון של פרופ' פרג
את עקרונות צמחי ארץ ישראל יישם פרג בגינתו הפרטית, זו המשקיפה אל שדות הגידולים של מושבי חבל מודיעין. את הגינה תוחמים עצים שניתן לראות גם בחורש הטבעי ובבוסתנים שהיו בסביבה עוד בימים קדומים יותר. העצים לא גזומים, ומעורבבים קצת זה בזה. מושקים על ידי מי הגשמים בלבד. כליל החורש, אלון מצוי, תאנה, תות עץ, קטלב מצוי, וגפן משתרגת על פרגולה ישנה.
עוד הסיק מדאבון ליבו לאחר השריפה הגדולה של יערות האורן בשנות התשעים בהרי ירושלים, ואני חושבת שזה הכלל החמישי המדבר על האקלים האנושי: "שיפסיקו הירוקים להיות צהובים זה לזה. גישתי לתת לטבע לעשות את שלו, להגיע לאיזון שהיה לפני שנגעה בו יד אדם, אבל האדם היה וזו עובדה. לאדם יש השפעה שמשנה את הטבע. יש גם ערכים היסטוריים שגם הם תוצאה של כיפוף הטבע, ואם אנו רוצים אותם לדורות הבאים ומצד שני לספק צל, נראה שיש לגשר בין הדברים. לתכנן שטח מרחבי פתוח לאחר סקר מקיף של הממצאים. כלומר שרידים היסטוריים, נופים מיוחדים, אוכלוסייה ביולוגית מיוחדת, אתרי משיכה כמו מעיינות וצוקים, ולקבוע סדרי עדיפויות. היכן יטופחו וישוקמו שרידי חקלאות, היכן יהיה גן לאומי, היכן אין לנטוע עצים גבוהים מסתירי נוף, והיכן כן לטעת, אפילו אורנים מהירי צל".
החזון שלו, לשלב ולאזן בין צרכי האדם ובין הטבע ובין גופי טבע שונים לבין עצמם, עומד כעת למבחן, במרכזו של מאבק נוסף באותן גבעות ממש: הערר על מיקום צינור מים חדש בתוך יער מכבים, כחלק ממערכת המים החמישית לירושלים. לצורך העבודה, התקבל אישור לעקירת למעלה ממאה עצים, ביניהם חרובים עתיקים, אלונים, זיתים ועצים בעלי ותק של עשרות שנים, אבל זה לא מסתכם בכך. "לצורך עבודות חפירה והובלת עפר", מסביר לי עמרי ונדל, "יעקרו בפועל עוד מאות עצים נוספים".
יער מכבים אינו רק יער אורנים צפוף, אלא חורש מורכב ממגוון עצים: אלון ואלה, חרוב, כליל החורש, זיתים ושקדיות, ועצי פרי נשירים. בכל ט"ו בשבט מגיעים ילדי בית הספר של מכבים, ונוטעים בפינות נוספות ביער. הילדים של היום אוכלים את הפירות מהעצים שנטעו אלו שאותם ראה פרופ' פרג כשקיבל את החלטתו לגור במכבים. האם זה הוגן ומאוזן לעקור את העצים שיתנו פירות, נוי וצל לילדים של הדור הבא? האם אפשר לאזן בין הרצונות והצרכים, ולאפשר פיתוח עם שמירה? יתכן ואפשר: לקו המדובר יש תוואי חלופי במרחק 10 מטר מהקו המתוכנן, כך שהפגיעה בעצי החורש תהיה מזערית, אך בעלויות גבוהות בהרבה. האם פתרון זה יתקבל?
לסיום, הגעתי אל בוסתן עפרה, על שם ד"ר עפרה אורבך, ממייסדות מודיעין, פעילת סביבה, אוהבת אדם וטבע. מסתבר שהבוסתן עצמו היה קיים הרבה לפני הנטיעות שראה פרופ' פרג כשבחר לגור במכבים, ומסתבר גם שהבוסתן עצמו נפגע מבניית מכבים, אותו ישוב שפעיליו מוחים היום על פגיעה נוספת... לסיפור זה יש סוף טוב, והבוסתן שוקם ונחנך מחדש בדיוק ביום שסיירתי בו.
* הכותבת היא הנדסאית אדריכלות נוף וגננית, תושבת בית חורון, tagity@gmail.com
בכתבה צוטטו קטעים מהספר: "יאיר פרג. משוגע על ארץ ישראל. מאת גיסיה פרג. להכנת הכתבה רואיינו טלי כהן פרג- בתו של פרופ' יאיר פרג; עמרי ונדל – מהוועד להצלת יער מכבים, ובתו טלי ונדל.
צילום: תגית יברוב. תמונות הנוריות: פרופ' יאיר פרג, באדיבות המשפחה.