כתבה וצילמה: דלית קסלסי, אוצרת הוורדים בגן וואהל, ירושלים

במקומות בהם נדרש בגינה כיסוי פורח ולא גבוה, מומלץ להשתמש בוורדים זוחלים, שיכולים לכסות את השטח במסה של צבע. מבחר הזנים גדול, במגוון צבעים, והם פורחים לאורך תקופה ממושכת.

מבין צורות הצימוח המגוונות של הוורדים - שיחים זקופים, מטפסים ושיחים קשתיים - מעניינת ביותר היא צורת הצימוח הזוחלת. ורדים זוחלים מייצרים כמות גדולה של ענפים הגדלים אופקית בצמוד לקרקע או ממש מעל פני הקרקע, ופורחים לאורך הענף בשפע רב. אחד מסימני ההיכר שלהם הוא רוחב השיחים הגדול מגובהם. בגינה ניתן לשתלם במקומות בהם נדרש כיסוי פורח לאו דווקא גבוה. מאחר וענפיהם משתרעים הם מתאימים מאד לכיסוי שטחים, מדרונות ואזורים בלתי נגישים במסות נרחבות של צבע. בניגוד לוורדים הזקופים, כאן בסיס הוורד אינו גלוי לעין היות שהוא מכוסה כולו בענפים פורחים. כך נחסך הצורך בשתילת צמחים נמוכים בחזית הערוגה אשר יכסו ויסתירו את בסיסי הוורד החשופים.



הוורדים המשתרעים והזוחלים מכונים "ורדים לכיסוי שטח" (Ground-Cover Roses או Landscape Roses) או בקיצור "ורדי-כיסוי". בשוק קיימים היום כמה מאות זנים כאלה המשתייכים לקבוצות המודרניות, פורחים לאורך כל הקיץ ועד הסתיו, ומתאימים במיוחד לענות על הצורך בחסכון בעבודות אחזקה וטיפול בגינון הציבורי.
אב הטיפוס העיקרי של הוורדים המשתרעים המודרנים, הוא ורד-בר זוחל בשם ורד וישורה
(Rosa wichurana) על שם הבוטנאי הגרמני ד"ר מקס-ארנסט וישורה, שגילה אותו ביפן ב-1859 ושלח אותו לגרמניה. ענפי הוורד כה דקים וגמישים עד כי איננו מסוגל "להתרומם" בכוחות עצמו מעל הקרקע, והוא מפלס דרכו על האדמה כעין עכביש גדול השולח את זרועותיו הפורחות לכל עבר. היום מכנים אותו בשמו המוקדם יותר ורד לוסיֶה (Rosa luciae) בגלל עלעליו המבריקים מחזירי-האור lux = אור (לטינית). גם שמו היפני מתייחס לעלעלים 'טריהה-נו-איברה' כלומר 'ורד-השדה בעל העלים המבריקים'. הוא פורח בתפרחות בנות כ-10 פרחים לבנים וריחניים בקוטר של כ-3 ס"מ, ונחשב חזק וחסין למחלות עלים. ניתן למצוא אותו בדיונות וסלעים לאורך חופים וגדות נחלים בדרום-יפן, מזרח-סין, קוריאה, אוקינאווה וטיוואן.
מעבר לצורת הצימוח הזוחלת, הוא מיוחד בפריחתו המאוחרת בסוף האביב. ביפן וגם בישראל הוא פורח בחודש יוני, לאחר שרוב ורדי-הבר המערביים כבר סיימו את פריחתם. כיצד ניתן להסביר את פריחתו המאוחרת? יתכן שיש קשר לעונת הגשמים הכבדים ביפן, המתרחשת בדיוק בזמן פריחתו, ואולי הוורד "למד" במהלך האבולוציה לכוון את פריחתו למאביקים המופיעים בזמן גשמי הקיץ? לשאלות אלו לא מצאתי בינתיים תשובה.

מכלואי ורד וישורה

בזכות תכונותיו המיוחדות החלו לרבות את ורד וישורה, ואז להכליאו עם ורדים אחרים, מיד עם הגיעו לאירופה. תהליך זה נמשך גם כשהגיע לארה"ב. מפליא שבארץ מוצאו יפן, כמעט ולא השתמשו בו בגינון ולא ניסו לייצר ממנו זנים חדשים. היפנים מסבירים זאת בכך שהענפים הארוכים הזוחלים אינם מתאימים לרמת השלמות הנדרשת בעיניהם להצגה בגנים. בארה"ב לעומת זאת נשתל ורד וישורה בגנים, גינות קטנות ואף בבתי עלמין, שם הוא נודע בכינויו "ורד הזיכרון" (Memorial rose) בזכות יכולתו לזחול ולכסות את הקברים בשמיכה לבנה וצפופה. בארץ היה כינויו העברי הישן "ורד המצבות". ענפיו של ורד וישורה מתארכים עד 4 מ' בעונה אחת, והוא אינו מתרומם יותר מ-25 ס"מ מעל הקרקע. אם יעוגן לעץ או תומך כלשהו יטפס עד לגובה של כ-15 מטרים. הענפים משתרשים בקלות, תכונה שסייעה בריבויו ועברה בירושה לחלק מוורדי הכיסוי שהוכלאו ממנו.



השימוש בוורד וישורה בהכלאות קיבל תנופה לקראת סוף המאה ה-19 ותחילת המאה ה-20 . בתחילה נוצרו הוורדים המשוטטים Ramblers (על המשוטטים ראה בכתבה "תופסים גובה", גן ונוף, מרץ-אפריל 2010). אולם משוטטים אלה בעלי הענפים הדלילים, לא דיכאו הופעת עשבים בשטח הנרחב אותו כיסו. היתה זו משימה לא פשוטה כלל לעשב בין הענפים הקוצניים, והפתרון שנמצא היה להעלותם ולהדלות אותם כמטפסים על גבי גדרות, מעקות ועמודים תומכים. חסרונם כמטפסים היה בצורך להגבילם מדי פעם ופריחתם הקצרה מאד באביב.

בשני העשורים הראשונים של המאה ה-20 אנו פוגשים מכלואים חדשים של ורד וישורה, אשר בהיותם צפופים וקטני מימדים ניתן היה להניח להם לצמוח על גבי הקרקע ולכסותה. בשנת 1919 נמצא בארה"ב ורד משתרע יוצא דופן בחוסנו, בעל פרחים ורודים ושמו 'מקס גראף'. מקס גראף היה מנהל עבודה במשתלת ורדים בקונטיקט ארה"ב, שהבחין בוורד המיוחד במהלך עבודתו במשתלה. הוורד, בן-כלאיים מהכלאה ספונטנית (שקרתה בדרך מקרה) בין ורד וישורה והוורד המקומט, נחשב היום לראשון ורדי הכיסוי המודרניים. הוא בעל זרועות צפופות אופקיות באורך של יותר מ-1.5 מ' , המשתרשות בקלות במקום בו פגשו קרקע לחה.
'מקס גראף' חסון מאד, עמיד לקור, ופורח היטב גם בצל חלקי. בשנות ה-30 ראו אור עוד ורדי כיסוי שנוצרו בהכלאות עם ורדי בר אחרים: 'ראובריטר' (1936) בעל הפרחים היפהפיים הכדוריים-מסולסלים הנותרים זמן רב על הענפים הגמישים, טופח מוורד מקרנתה. גובהו כמטר ורוחבו 2 מ', והוא פורח מעט גם בסתיו. 'בלרינה' (1937) האהובה על רבים היא בעלת פרחים פשוטים במכבדים מרובים בצבעי ורוד ולבן, טופחה מהוורד המוסקטי. גובהה כמטר ורוחבה 1.2 מ', מתאימה ביותר לעיצוב על גזע או בחזית ערוגה צבעונית.


ורדי הכיסוי מתמידי הפריחה

עם תום מלחמת העולם השנייה, עקב המצוקה הכלכלית ומאמצי השיקום באירופה, החלה מסתמנת מגמה של הקטנת הגנים ועלייה בביקוש לצמחים פורחים קטני ממדים. חלף עוד זמן מה עד שנמצאו די תקציבים לגינון בשטחים ציבוריים גדולים. בתקופה זו החלו להופיע בשוק ורדים לכיסוי קרקע הפורחים לפחות פעמיים בשנה. החל מסוף שנות ה-60 גדל מאד הביקוש לצמחים קומפקטיים שייצרו משטחים פורחים נרחבים במינימום הוצאות, בשטחים ציבוריים, צדי דרכים, אזורי ספר עירוניים ואזורי תעשייה.
המטפח הצרפתי מיאן החל בהכלאות במטרה למצוא ורדים שיהוו פתרון הולם לביקוש הזה, יחד עם הקטנת רמת האחזקה של ערוגות הוורדים. הוא יצר קו טיפוח של ורדי כיסוי בשלל צורות וצבעים, "ורדי מיידילנד", הפורחים תקופה ממושכת כולל בקיץ החם. הם יועדו בעיקר לשתילה במסות ליצירת כתמי צבע גדולים. חלק מהשיחים משתרעים או חצי-משתרעים כמו 'וויט מיידילנד', ו'רד מיידילנד'. אחרים בעלי ענפים קשתיים המגביהים ואז משתלשלים, ומתאימים לקשט קירות ומסלעות כמו למשל 'פרדי' אשר טופח ביפן והופץ עם המיידילנד, 'סוואני' היפהפה הפורח רק באביב, ו'סקארלט מיידילנד' האדום.

רוב זני המיידילנד עמידים למחלות עלים וגדלים על שורשים עצמיים, כך שנחסך הצורך לטפל בחזירים לא רצויים. לחלק מהזנים אופי קשתי-נמוך שאינו עולה על "גובה ברך", אחרים מגיעים לגובה של 1 מ'. בדרך כלל רוחבם של השיחים גדול מגובהם. לעתים נוהגים לאפיין אותם על פי השטח שהם מכסים במקום על פי רוחבם, ואז העדיפות תהיה לוורדים המכסים שטח של יותר מ-1 מ"ר, לדוגמה 'וויט מיידילנד', 'סקארלט מיידילנד'. הם מושכים את העין בעיקר כשהם מרוכזים בקבוצה, במרווחים של 1-2 שיחים ל-1 מ"ר (תלוי בזן). לרוב אינם זקוקים לקיטום כי הם בעלי מנגנון להשרה מהירה של עלי הכותרת הנבולים.

ב-1976, במסגרת המגמה ליצירת ורדי כיסוי עמידים, הציג המטפח ראלף מור מקליפורניה את הזן המיניאטורי 'רד קסקייד' שטופח מבן-כלאיים של ורד וישורה. פרחיו האדומים אמנם קטנים, אך גובהו של השיח כ-1 מ' ורוחבו 2.5 מ'.
מהזן השופע 'בלרינה' שכבר הוזכר, ומאחד מצאצאיו בשם 'יסטרדיי', טופחו בהולנד בשנות ה-70 וה-80 מספר גדול של זנים חדשים ומוצלחים. משפחת המטפחים אילסינק יצרה את 'פלורט' (1977), 'רוזי קושן' (1979), 'רוזי קארפט' (1983) ו'לוונדר דרים' (1984) זן שגובהו כ-2 מ' ורוחבו 3 מ', מתנקה בעצמו, פורח גם בצל חלקי ומפתח פירות אדומים קישוטיים בסתיו. גם הזנים 'רש' (לנס 1981) וויט פלורט (Briant 1989) הינם צאצאים של 'בלרינה'. לרוב הצאצאים פרחים פשוטים או חצי-מלאים.

ב-1983 הציג המטפח קורדס את הזן הלבן לכיסוי שטח 'וויס אימנסי' שנופו צפוף מאד ועלוותו מבריקה, גובהו כ-0.6 מ' ורוחבו 2-3 מ', בעל פריחה אביבית בלבד. 'טרייר 2000' שפרחיו בצבע ורוד-כתום נצבעים כתמים אדמדמים עם התבגרם, הוצג על ידי קורדס ב-1985. 'מיינאופוייר' (1990) או בשמו הישראלי "נהר האש" הינו ורד כיסוי מהמוצלחים בעולם בעל פרחים אדומים כשבמרכזם בולטים האבקנים הזהובים. זן כה נפוץ ומוצלח זה זכה ל-8 שמות לפחות: "קנטרברי" בניו-זילנד, "רד ריבון" ו"צ'ילטרנס" בבריטניה, "פיירי סאנסיישן" בדרום-אפריקה, "איילנד פייר" בארה"ב ועוד.

ב-1991 הציג מיאן את הזן המצויין 'סימפלי מג'יק'. שופע פריחה וחזק, כמעט נטול קוצים ואינו דורש גיזום או קיטום. שמו הצרפתי 'Les amoureux de Peynet' ובעברית "הנאהבים של פֶּנֶה" כמחווה לאיורי הנאהבים המפורסמים של הצייר רמונד פנה. 'שניסטורם', בעברית "סופת שלגים", הוצג על ידי הגרמני טנטאו ב-1994. גובהו 1 מ' ורוחבו 2-3 מ'.

'סטארי נייט' (אורר 2002) הינו אחד מוורדי הכיסוי המבטיחים שהגיע לארץ לאחרונה. פרחיו לבנים פשוטים בעלי אבקנים זהובים, השיח בריא מאוד והוא מצטיין בשפע פריחה יוצא דופן וקלות אחזקה, שכן עלי הכותרת נושרים במהרה עם קמילתם ואין צורך לבצע קיטומים. 'סטארי נייט' הינו צאצא ישיר של ורד וישורה, ממנו ירש את עמידותו וחוסנו האופייניים לוורד הבר.

קווי טיפוח מיוחדים לוורדי כיסוי

היום, יותר מאשר בעבר, מופנים מאמצי המטפחים ליצור זני ורדים המתאימים לשטחים ציבוריים. ההערכה היא שזהו שוק גדול וחשוב המוביל אחריו את המגזר הפרטי. הפרסום וההפצה נעשים היום בשיטת קווי טיפוח: לוורדים בקו טיפוח אחד צבעים שונים אך שאר התכונות משותפות וקיים דמיון פיזי ביניהם. שמותיהם דומים או מכילים את שם הקבוצה עצמה. כך יוצר המטפח קשר לוגי ותדמיתי בין זנים שונים אותם הוא מעוניין להפיץ, ומגדיל בכך את המכירות. הצרכן יוצא נשכר בכך שהוא מכיר מראש את תכונות הקבוצה ואיכויותיה ואינו קונה חתול בשק.

קווי הטיפוח המוצלחים ביותר באירופה, בנוסף לורדי המיידילנד, הם למשל ורדי ריגו (קורדס, גרמניה) – הכלאות וברירה קפדנית במשך 15 שנה יצרו ורדים בעלי פריחה שופעת, חוזק ועמידות למחלות ובהם 'באד בירנבאך', 'בלאק פורסט', 'אינוסנסיה', ו'מקסי ויטה' שהגיעו לאחרונה לארץ, ורדיRoadrunners (קורדס, גרמניה) - ורדי כיסוי ריחניים ונהדרים המתבססים על מכלואים מתמידי-פריחה של הוורד המקומט, ורדי County Series (מאטוק, בריטניה)– אשר יוצרים פירות ומומלץ לקטום אותם לאחר הפריחה לעידוד פריחה נוספת, נציגם בארץ הוא הזן הוורדרד 'סארי' (1985). ורדי סיטי-פלור (טנטאו, גרמניה) – שנציגם פה הוא 'מיראטו' (1990) זן עמיד וחזק שאינו זקוק לגיזום כלל. ורדי טאון אנד קאנטרי (פאולסן מדנמרק) אשר פרחיהם מושכים דבורים, למשל הזן 'אינטנס קאוור' (2002), ועוד.
ברוח התקופה, משיכה לדבורים היא יתרון המובלט על ידי המטפח. ורדים שפרחיהם פשוטים (בעלי 5 עלי כותרת בלבד), או חצי-מלאים, מעניקים לדבורים גמול של גרגרי אבקה לרוב, והמשיכה נעשית לעתים אף באמצעות ניחוח הפרח.

שתילה ואחזקה של ורדי כיסוי

בעת שתילת ורדי כיסוי, מרווח השתילה המומלץ הוא מרכיב קריטי הקובע כיצד יראה השטח לאחר מספר שנים. אולם המרווח המומלץ עשוי להשתנות על פי יעוד השטח הנשתל, מידת האחזקה המינימלית האפשרית בשטח והרכב הזנים שישתלו בו. לכל זן גובה ורוחב מקסימליים אותם השתדלתי לציין בכתבה. ברוב המקרים לא הסתפקתי בהצהרות המטפח, אלא השתדלתי לתת נתוני צמיחה כפי שידועים מארצות חמות, בהן הוורדים עלולים להגיע לעתים לממדים גדולים מאד. ככלל, רוחבם של רוב הזנים שהוזכרו בכתבה נע בין 1.5 מ' – 2.5 מ'.

המעוניינים להמעיט בגיזומים ישתלו את הזן במרווח השווה לרוחבו ואף יותר. השואפים לכיסוי מלא וצפוף של השטח וצמצום הטיפול בעשבים, יוכלו להקטין את מרווח השתילה לכ-80% מרוחב השיח. נציין כי בשטחים ציבוריים באיטליה נוהגות הרשויות לבצע גיזומי הקצרה בוורדי הכיסוי, שלוש שנים לאחר שתילתם, ולאחר מכן לסירוגין כל מספר שנים על מנת למנוע יצירת שטח סבוך מדי.
על אף השם המבטיח "כיסוי שטח", חשוב לציין כי לרוב לא ניתן לקבל כיסוי שטח מלא בשתילת ורדי כיסוי, בוודאי לא בשנים הראשונות, ויש לבצע באופן קבוע טיפולים בעשביה. מומלץ לפרוש יריעה חקלאית לפני השתילה, ואחריה לחפות את השטח כולו בחיפוי טבעי כלשהו. עם זאת יש יתרון לכך שהרבה מהזנים לכיסוי שטח נמכרים כשתילים לא מורכבים, הגדלים על שורשים עצמיים. כך ניתן לחסוך את הטיפול בענפי החזירים בשטח הצפוף.

בניגוד לורדים הזקופים, בוורדי הכיסוי דישון אינו תמיד מקנה יתרון. דישון יתר בחנקן עלול למשל לגרום להגדלת הביומסה הירוקה של השיחים והגדלת הצפיפות עד כדי חסימת השטח וקושי לתחזק אותו. לעומת זאת, תוספת דישון איטי-תמס יעודי להגברת פריחה עשויה להועיל בשטח בו ורדים מבוגרים שפריחתם הידלדלה.

טבלת זני הורדים לחצו כאן

לאתר גן וואהל לורדים לחצו כאן

להמשך קריאה על ורדים קשתיים -רקע כללי