הגן הארץ ישראלי נותן לנו מרכיבי מזון ורפואה חיוניים לבריאותנו – פחמימות, חלבונים, שומנים, מינרלים, ויטמינים ושפע של מרכיבים פעילים.
לקראת ט"ו בשבט, אילו אילנות כדאי לטעת בגנים ובחורשות?

כתבה: אלומה גלזר-דותן

ט"ו בשבט (ע"פ בית הלל), נבחר, על סמך התבוננות בטבע הארץ, כיום שמציין את ראשית עונת הפירות הבאה, שמהם יופרש המעשר לבית-המקדש, ולכן צוין כ"ראש השנה לאילן". חז"ל הבדילו בין "אילן" – צורת החיים שאנו מכנים אותה כיום "עץ" או "שיח", לעץ – שהוא החומר המעוצה של האילן. יש האומרים כי הימים שבין ראש חודש שבט לט"ו בו, הם הימים בהם מתמלאים העצים בכוחות לשנה כולה, ומהם ניזון אנחנו האוכלים את פרים ומוצריהם.
כשהחלה התחדשות היישוב היהודי בארץ ישראל בראשית המאה ה-20, היה צורך בישוב הארץ וב"כיבוש" הקרקע, דבר שנעשה על-ידי שתילת עצים וחורשות. על-מנת לזרז את התהליך, קבעו ראשי הקק"ל דאז, מנהג של נטיעת עצים, בעיקר כחלק מחינוך התלמידים, ביום ט"ו בשבט, מנהג הנוהג במקומותינו עד היום.

התאנה התרבותית הדס מצוי

אלו אילנות כדאי לטעת בגנים ובחורשות? אנו נתמקד באילנות שישמשו אותנו לנוי, אך גם יתנו לנו את מוצריהם למאכל, לבריאות ולרפואה. כאשר מדובר בגידול צמחים שאנו מעוניינים להשתמש במוצריהם, יש עדיפות לשימוש בצמחים מקומיים, כיוון שהם גדלים באופן טבעי ומותאמים לאותה סביבה בה חי האדם הצורך אותם, ולכן מוצריהם מתאימים לו יותר והם מעניקים לו חיוניות רבה יותר.

השקד המצוי Prunus dulcis
נמנה על משפחת הוורדיים, העץ המסמל את ט"ו בשבט בפריחתו הריחנית והשופעת. את השקד כבר איננו פוגשים כצמח בר בארץ, אלא כצמח תרבות או כפליט תרבות, ובגינות הנוי אנו מוצאים אותו כעץ פרי.
השקד עומד בחורף בשלכת, והוא הראשון לפרוח, מבין עצי הפרי של הגן, בטרם מתחיל לבלוב העלים. הפרחים מסודרים בקבוצות של 3-5 פרחים, יש להם 5 עלי כותרת בגוון לבן-ורוד, ואבקניהם מרובים. הפרחים ריחניים, מושכים דבורים ומהוים מקור טוב לדבש. אף שהשקד מקדים לפרוח, כך מאחר הוא להבשיל פירותיו, עד לשלהי הקיץ וראשית הסתיו. הפרי הוא בית גלעין דמוי ביצה בעל קליפה ירוקה, המכיל בתוכו זרע הנתון בתוך קליפה מעוצה מחוררת, ולו קליפה חומה דקה הצמודה אליו.

  ×”חרוב המצוי  

החלק האכיל בשקד הוא הזרע, אותו ניתן לאכול כמות שהוא, לטחון אותו, או להפיק ממנו שמן. השקד הוא מקור מזון עשיר ביותר – הוא מכיל חלבונים, פחמימות ושומנים בלתי רוויים, בעיקר חומצות שומן חד-בלתי רוויות. הוא עשיר במינרלים כמו סידן, ברזל ואשלגן, ובויטמינים מקבוצה B. אכילת שקדים מהווה מקור מזון עשיר, והיא מומלצת בעיקר למי שאיננו ניזון ממקורות חלבון מן החי. כמו-כן מכילים השקדים גליקוזיד הנקרא אמיגדלין, אשר בסביבה מימית משחרר חומצה ציאנית, שלה השפעה על קצב חלוקת התאים, ולכן יכולה למנוע התפתחות של תאים סרטניים, ומכאן החשיבות של צריכה יומית של מספר שקדים למניעת סרטן.
גם לשמן המופק מן השקדים ערך בריאותי גבוה. הוא יעיל במיוחד לטיפול בעור, לעיסוי, להקלה על מחלות ריאה, כאבים שונים, דלקות אוזניים ושעול.
שיח-אברהם מצוי
הזית – Olea europea
המלך של צמחי המרפא של א"י. הזית נזכר בתנ"ך כבר בסיפור המבול, כאשר היונה ששלח נח שבה אל התיבה וענף של זית במקורה, כסימן לכך שמפלס המים יורד. ולמה ענף של זית – מכיוון שהזית הוא עץ לא גבוה, ואם היונה כבר הגיעה אל צמרתו,
הרי שקלו המים ואפשר לצאת מן התיבה.
הזית הוא עץ ירוק עד, בעל נוף רחב, מאריך חיים עד כדי מאות בשנים. גזעו הבוגר מבוקע וסביבו צומחים נצרים צעירים רבים. העלים מאורכים, גלדניים בגוון ירוק כהה בצידם העליון, וצידם התחתון מאפיר, בשל כסות השערות המלבינות הצפופה, אשר תורמת לעמידותו של העץ לתנאי היובש של הארץ. הזית מתאים מאד לגידול כעץ בודד במדשאה, בשוליה או בפינת הגן.
גם את הזית כבר לא פוגשים היום כצמח בר, אלא בעיקר כעץ מטע או כעץ פרי בגינות פרטיות, ובשנים האחרונות כבש לו מקום גם כעץ רחוב. בבואנו להחליט על שתילת זית בגינה הפרטית יש להתחשב בעובדה שאבקתו מהוה גורם אלרגני ויש אנשים הרגישים לה.
השימוש העיקרי בזית הוא השימוש בשמן המופק מפירותיו, ואף שהידע והשימוש בשמן הם עתיקי יומין, עדיין מהוה הזית והשמן המופק ממנו נושא למחקרים רבים, השופכים אור נוסף על הידע העממי המסורתי, ומאפשרים להגדירו כ"בית-מרקחת טבעי."
השמן המומלץ לשימוש הוא שמן שהופק על-ידי כבישה קרה, דהיינו טחינה ודחיסה של הפירות, ללא מעורבות כימית. שמן זה עשיר בחומצה אולאית - חומצה חד-בלתי רוויה, ומכיל בנוסף גם חומצות שומן רב-בלתי רוויות, ואף שעור מסוים של חומצות שומן רוויות. הרכב שומני זה מאזן את רמות השומנים בדם, בעיקר רמות הכולסטרול, ומונע התפתחות טרשת עורקים, יתר לחץ דם ומחלות לב. לשמן גם פעילות נוגדת חימצון תודות לרמות גבוהות של תרכובות רב-פנוליות, ולכן יש לו השפעה מונעת דלקות, זיהומים וסרטן. תרכובות אלה מתפרקות תוך פרק זמן קצר יחסית ולכן ככל שאנו משתמשים בשמן בסמוך לכבישתו הוא יעיל יותר, וגם לאיחסונו בכלי זכוכית כהה, ללא חשיפה יתרה לאור, יתרון.
שמן הזית עשיר בסידן ולכן צריכה קבועה שלו יפה למניעת התדלדלות העצם בגיל מבוגר יותר, מונעת התפתחות אבני מרה וכיבים במערכת העיכול, מביאה לשיפור בתנועת המעיים, מונעת צרבת על-ידי חיזוק שריר השוער של הקיבה, מונעת עצירות, ובנוסף לכל מביא להאטת הזדקנות העור ומפחית את הסיכוי להתפתחות מחלות עור. מחקרים חדשים רבם מראים כי צריכת שמן זית על-ידי נשים הרות מפחית את הסיכוי שלילד שיוולד יהיו קשיי למידה וריכוז, ובכלל תורם שמן הזית לעיכוב תהליכי הזדקנות וירידה ביכולת הקוגניטיבית
אצל אנשים מבוגרים יותר.

עוד שמושים של שמן הזית – סיכת הרקות והמצח בעת כאב ראש או מיגרנה מקלה עליהם, ויפה גם למניעת נדודי שינה; עיסוי פרקים כואבים עם שמן זית מקל על כאבים ראומטיים; שמן זית מחומם קלות מקל על כאבי אוזניים; טוב לטיפול בעקיצה - עיסוי המקום ע"י שמן זית מונע התפשטות הארס ומקל על הכאב; שתית מעט שמן זית לפני שתית אלכוהול מונעת חדירתו של האלכוהול למוח, ומצמצת את השפעתו, והוא טוב ויפה גם לטיפול בקשקשת הראש אצל תינוקות.


גם עלי הזית משמשים למרפא, על-ידי חליטתם. מחקרים שנעשו במהלך השנים האחרונות מראים כי העלים מכילים מרכיבים נוגדי דלקות ונוגדי נגיפים, שתכולתם גבוהה במיוחד בסוף החורף-ראשית האביב (חודשים פברואר-מרץ), והם טובים להורדת יתר לחץ דם או רמות גבוהות של סוכר בדם. לחליטת עלי הזית טעם מר מאד, וכדאי להקל על טעמה עם צמח אחר כמו מליסה, או להוסיף לו מעט מיץ לימון.

הרימון המצוי – Punica granatum
ממשפחת הרימוניים, מקובל כבר כצמח נוי, בעיקר בשל יפי פרחיו הגדולים בגוון כתום, וגם בשל פירותיו המיוחדים. בנוי ידועים גם זנים ננסיים של רימון, המגודלים בעיקר בשל הפריחה היפה.
הרימון הוא שיח-עץ לא גבוה, נשיר חורף, שקצות ענפיו מוקשים , מחודדים, דוקרניים מעט. באביב הוא מתכסה בעלוה של עלים נגדיים מאורכים מעט בעלי קצה קהה, ובראשית הקיץ מתרחשת הפריחה – הפרחים גדולים, בעלי גביע אדום וכותרת כתומה מאוחת עלים ואבקנים מרובים. הפרחים והעלים חסרי ריח למרות השיר "עץ הרימון נתן ריחו..."בסוף הקיץ מבשילים פירות הרימון שהם "כדורים" גדולים בעלי קליפה אדומה-ורודה, ופנימה לה זרעים מרובים מסודרים במגורות רבות המופרדות על-ידי קליפה קרומית דקה. לזרעים ציפה עסיסית בגוון אדום ורדרד וטעם חמצמץ קמעה, והם החלק האכיל ברימון.
במסורת העממית משמש הרימון סמל לפוריות ושפע בשל שפע זרעיו, ולו סגולות רבות מאד. הזרעים עשירים בסוכרי פירות – גלוקוז ופרוקטוז, מינרלים כמו סידן, אשלגן, נתרן, ברזל וזרחן, ויטמין C, ויטמינים מקבוצה B, סיבים תזונתיים, וכן תרכובות נוגדות חימצון. מיץ של רימון טוב לניקוי הגוף, לזרוז העיכול ולהקלה על פצעים בפה. ברפואה העממית נפוץ השמוש בקליפת הפרי העשירה בחומרים מכווצים לטיפול בשלשול ולסילוק טפילי מעיים כגון תולעים, אמבות, ומיקרואורגניזמים הגורמים לכולירה ודיזנטריה.
 הרימון גם הוא דוגמא לצמח שעל אף הידע העממי הרב על השחמוש בו, נחקר בשנים האחרונות לזיהוי מרכיביו הפעילים. עיקר העבודה נעשתה על מיץ הרימון והשמן של הזרעים. התוצאות מראות כי למיץ הרימון השפעה נוגדת חימצון גדולה מאד, העולה על זו של היין האדום והתה הירוק, וגם לו תכולה גבוהה של תרכובות רב-פנוליות נוגדות חימצון גבוהה מזו של יין אדום, חמוצויות ואוכמניות, הידועות בתכולת נוגדי החימצון הגבוהה שלהן. לתרכובות האלה השפעה על תהליכים מטבוליים כך שהן מביאות להפחתה בהתפתחות טרשת עורקים, מניעת יתר לחץ דם, מניעת התפתחות דלקות פנימיות, מניעת אסטמה, ומניעת התפתחותם של תאים סרטניים בשד.

התאנה התרבותית – Ficus carica
ממשפחת התותים, עץ התאנה הוא עץ ענף שיכול למלא בנופו הרחב מקום נרחב בגן, כעץ פרי או כעץ למדשאה. בצמחית הבר אנו מוצאים בעיקר תאנים פליטות תרבות, בהרבה מקרים כעץ שצומח מתוך מערה.
התאנה עומדת בחורף בשלכת, ובאביב מתכסה בעליה הגדולים דמויי כף היד, ויחד עמם צומחות ועולת הפגות על גבי הענפים. הפגות הן תפרחותיה המיוחדות של התאנה, המכילות בתוכן הן פרחים נקביים ופרחים זכריים. בטבע מואבקת ומופרית התאנה על-ידי צרעה מיוחדת, (Blastophaga) החיה בסימביוזה עם פרחי הפגה, ולחלופין זוכה גם הצרעה להעמיד דור של צאצאים בפגות של תאנים אשר אינן חונטות ואינן הופכות לפרי. בתרבות כיום מגדלים תאנים שפירותיהן מבשילים בתהליך של רבית בתולים, ללא הפריה.
פרי התאנה, פרט להיותו טעים ביותר, עשיר בסוכרים ומינרלי כמו סידן ואשלגן, וויטמינים A, ו-B. אכילת תאנים יפה להסדרת קשיי עיכול ומקלה על עצירות.
לתאנה מוצר נוסף והוא השרף החלבי המופרש מן הענפים. שרף זה יעיל ביותר לטיפול בעור, בעיקר ביבלות הנגרמות על-ידי נגיפים, לטיפול בספחת (פסוריאזיס), ואף בגידולים של סרטן העור (מלנומה). מומלץ לאסוף את השרף בשעות הבוקר של ימות הקיץ על-ידי עשית חריצים בענפים, לאסוף כמות מה, ולשמור בהקפאה.

החרוב המצוי Certaonia siliqua
ממשפחת הכליליים (קסאלפיניים); לא מקובל לגדל אותו בגינות פרטיות, בעיקר משום שהוא צמח דו-ביתי, ולקבלת הפרי נחוצים שני עצים – זכר ונקבה לקבלת פרי, אך אנו כן מוצאים אותו כעץ רחוב או חורשה, אם כי לא כל-כך פופולרי, בשל הריח הלא נעים של הפריחה הזכרית, ובעבר היו ניסיונות לגדלו אף כעץ פרי במטעים.
החרוב נותן לנו את פריו – התרמיל החום דמוי החרב, שבהשלתו טעמו מתוק מאד, והא גם מזין מאד. אוכלים את הפרי טרי או יבש, או שמבשלים אותו לקבלת דבש חרובים. פרי החרוב עשיר בעיקר בסוכרים ובחומצות אמיניות רבות המהוות מקור לחלבונים שונים בגוף, וכן מינרלים כמו סידן, זרחן, אשלגן ומגנזיום וכן ויטמינים שונים. כמו-כן עשיר פרי החרוב גם בסיבים תזונתיים – ככל שהפרי בשרני יותר כך הוא מכיל יותר סיבים תזונתיים. לפירות החרוב גם תכולה גבוהה של טנינים – תרכובות שיש להן השפעה מכווצת, ולכן הן טובות לעצירת שלשולים, ואכן זהו אחד השימושים הנפוצים בפרי החרוב, כמו גם טיפול בפצעים בפה, בעיקר פצעים המתפתחים לאחר טיפולי הקרנות. בדיקות חדשניות של השפעות פירות החרוב מראות על השפעה נוגדת חימצון, השפעה נוגדת-חיידקים, הורדת רמות השומנים בדם, והרחקת רעלנים ומתכות כבדות מן הגוף, ובנוסף לכל מכיל הפרי מרכיבים משרי רגיעה.
גם עלי החרוב נבדקו ונמצא כי מיצוי מן העלים מראה יכולת עיכוב התפתחות חיידקים, התפתחות פטרית הקנדידה, ופעילות נוגדת סרטן.

אלת המסטיק Pistacia lentiscus
ממשפחת האלתיים; אלת המסטיק היא שיח ירוק עד ענף מאד, בעל עלים מורכבים שלעלעליהם ריח חריף אופייני. אלת המסטיק איננה מקובלת בגינון הביתי, אך נפוצה מאד בגינון הציבורי בשל היותה צמח כיסוי גדול ונוח לגידול, וחסכן במים.
השימוש באלת המסטיק הוא בשרף המופק מן הענפים בימים חמים, ע"י עשית חריצים לאורכם של הענפים, ואיסוף השרף הנוטף מהם כעבור 2-3 שבועות. שרף זה ניתן ללעוס כמו מסטיק, ומכאן שמו של הצמח שפירושו ביוונית "אני לועס". למסטיק זה השפעה מחזקת על החניכיים והוא טוב לטיפול בדלקות חניכיים. ברפואה העממית נהגו להשתמש בו גם לטיפול בבעיות קיבה וכיבים במערכת העיכול, ואכן מחקרים של השנים האחרונות על השפעותיו של הצמח מראות כי ניתן לטפל בכיב קיבה הנגרם ע"י החיידק הליקובקטר פילורי ע"י השרף של האלה. כמו-כן יש לשרף השפעה מרגיעה ויכולת ויסות של המחזור החודשי. בקרב יוצאי העדה התימנית משמש השרף לחיזוק האישה לאחר לידה. את שרף אלת המסטיק ניתן למצוא בחנויות התבלינים בשווקים כ"מסטיק תימני".

העוזרר הקוצני Crataegus aronia
ממשפחת הוורדיים; והוא מתאים יותר לגינון ביתי, ולו רק בשל פריחתו המרהיבה. העוזרר הוא מצמחי החורש הים-תיכוני, ונפוץ בעיקר במקומות בהם הופרע החורש, ונותרו שטחים פתוחים.
זהו שיח קוצני בעל נוף רחב ולא גבוה, העומד בחורף בשלכת, ובאביב מתכסה בעלוה של עלים פשוטים המחולקים למספר אונות ויוצרים צורה מיוחדת. עם הלבלוב מתחילה גם הפריחה, המכסה את הצמח כולו בכסות לבנה מרהיבה וריחנית. הפירות מבשילים בסתיו, דמויי תפוחים זעירים בגוון צהוב, המכילים 2-3 זרעים. הפירות אכילים, אך אין להפריז בכמויות הפרי הנאכלות.
בעוזרר אנו משתמשים הן בעלים, הן בפרחים והן בפירות, שלהם השפעה על מערכת זרימת הדם וקצב הלב, השפעה עדינה ומתונה. משתמשים בצמח להסדרת פעילות הלב, להורדה של יתר לחץ-דם, לטיפול באנמיה, ולהקלה על מצבי לחץ. הפרי עשיר ביותר בויטמין C, ובמינרלים כמו סידן, זרחן, וברזל.

שיח - אברהם מצוי Vitex agnus - castus
ממשפחת הורבניים; שיח אשר בטבע גדל בגדות נחלים, אך בגן הנוי ניתן לגדלו כצמח חסכן במים. שיח-אברהם גם הוא נשיר חורף ובאביב מתכסה בעלוה של עלים מאוצבעים בגוון מאפיר, ובמהלך הקיץ מתפתחות בקצות הענפים שיבולי הפריחה הנישאות כלפי מעלה הן ונושאות פרחים קטנים בגוון הלילך. בסוף הקיץ מבשילים הפירות שהם בתי גלעין יבשים קטנים.
לשיח האברהם שמושים עממיים שונים, שהעיקרי שבהם הוא ההשפעה על המערכת ההורמונלית, הן הנשית והן הגברית, ונשים נהגו להשתמש בו לדיכוי החשק המיני אצל גברים. מחקרים מודרניים בצמח, מראים כי אכן לעלים ולזרעים השפעה על המערכת ההורמונלית, הזכרית והנקבית, והוא משמש כיום בעיקר לטיפול בחוסר איזון הורמונלי אצל נשים המתבטא בתופעות כמו תסמונת טרום וסתית, תופעות גיל חדילת אורח (גיל המעבר), עידוד הפרשת חלב אצל מיניקות, ואפילו טיפול בעקרות.

הדס מצוי – Myrtus communis
ממשפחת ההדסיים; ההדס הוא שיח ירוק עד, בעל עלים קטנים מחודדים בקצותיהם, מסודרים בעמדה נגדית האחד לשני על ענפים שפרקיהם צפופים. ההדס פורח בקיץ בפרחים לבנים עתירי אבקנים, אך יעילות הפריחה שלו היא בינונית. מן הפרחים מתפתחים הפירות, ענבות שחורות קטנות, אכילות. ההדס משמש בגן כשיח פיסולי בודד או כגדר חיה, גבוהה, או נמוכה - אם משתמשים בזן הננסי שלו.
עיקר השימוש בהדס הוא בעלים, שלהם יכולת אנטיספטית גבוהה ולכן הם משמשים בעיקר לחיטוי חיצוני – מרתח של העלים טוב לטיפול ב"שעורה" בעין, להקלה על פגעי עור שונים, ומריחתו על הרקות והמצח מקלה על כאבי ראש. שימוש נפוץ בעלי ההדס הוא טיפול בתינוקות – עלים מיובשים וטחונים משמשים כטלק לתינוקות, עלי הדס ממוצים בשמן זית טובים לרחצת התינוק, טיפוח עורו וחיזוק מערכת החיסון שלו. ענפי ההדס מחוממים משמשים להרחקת יבלות שמקורן בנגיפים. ניתן לעשות בעלים גם שימוש פנימי ע"י שתית חליטת העלים לטיפול בהצטננות, חום, להורדת רמת הסוכר בדם, טיפול בכאבי בטן, ולהקלה על דימום יתר בזמן המחזור. השימוש הפנימי בעלי ההדס איננו מומלץ לסובלים מדלקות בדרכי העיכול.

 להמשך קריאה על המלצות להקמת ערוגת תבלינים