החברים החדשים שלי

מרבית בעלי הגינות והגננים רודפים כל עשב בר עד חורמה, עוקרים מנכשים ומרססים, כדי להיפטר מהם כליל. אבל יש מקומות בהם לא נוגעים בעשבייה כדרך חיים, נותנים לה מקום של כבוד גם בתוך הגינה, לצד צמחי התרבות. למה עושים זאת, ואיך, בכתבה שלפניכם

כתב וצילם: איתן רוזנברג*

לפני כמה שנים קיימתי סיור בגן הבוטני של "נאות קדומים". על השבילים פגשתי אישה מקסימה שהתעניינה באותם דברים שעניינו גם אותי. מפה לשם שמעתי ממנה תובנות על עבודתה בגן, על כך שבכל פעם שמעשבים את חלקות הגן יש תחושה שהצמחים המקומיים צריכים סביבם את העשבייה המקומית. אנחנו רוצים להגן על הצמחים מפניה ולכן מעשבים, אבל הם כנראה צריכים את קירבת העשבים. אולי הצללה חלקית אולי שיתופי פעולה סמויים "מתחת לרדאר", אבל לגמרי ברור שאחרי העישוב, הצמחים שנותרו בחלקה מרגישים פחות טוב. סיפור מעניין, יכולתי להזדהות איתו, ועדיין הוא נותר אניגמטי.
עשבי הבר מלווים את האדם מימים ימימה והם חלק מנוף התרבות וחלק מהדיאטה היומית שלו.

אני גר בישוב בגליל . בעונת החורף מייד אחרי הגשמים הראשונים, נוצרים טורים ארוכים של מכוניות החונות בצד הדרך. גברים ונשים עם שקיות ניילון וסלים, מתכופפים, משתופפים, ואוספים מהירוק-ירוק הזה (חוביזה - חלמית, חרשף - גדילן, מורירה - דרדר, חלאוואן- צפרנית מצרית, לסאן א-ת'ור - מרוות ירושלים, גראס ענה - חרחבינה) ועוד, כל צמח בזמנו... שאלנו, למדנו ועכשיו גם אנחנו משתמשים ונהנים מהליקוט ומהבריאות. אז למה אצלנו אתם שואלים? פשוט כי אצלנו לא מרססים עשבייה כבר למעלה מ-35 שנה.

אז מיהם עשבי הבר ולמה הם טובים?

רוב עשבי הבר הם צמחים מקומיים שצומחים בעיקר בעונת החורף. בגינות המושקות צומחים גם עשבים שהסתגלו לסביבת האדם והם נהנים מהשקיה בקיץ ומשפע של חומרי הזנה. כמו כן הצטרפו לחגיגה עשבים שנקראים "גרים" ומוצאם מארצות אחרות והם הגיעו עם גידולי החקלאות (בזרעים, שתילים וכד').

עשבי הבר מהווים חיפוי ירוק בחורף ובכך מונעים את הידוק הקרקע במטחי הגשם (כל טיפה מהדקת את הקרקע ומונעת חילחול). הם משפרים את חידור המים לקרקע (יותר מים נכנסים למאגר האדמה). מונעים סחף קרקע ובליה בכך שהם אוחזים את הקרקע בשורשיהם ומקטינים את האנרגיה של המים הזורמים על פני הקרקע (נגר עילי).

העשבים עושים פעולה פשוטה אבל מורכבת. הם לוקחים פחמן דו חמצני מהאוויר ובעזרת מים ואנרגית השמש מסבים אותו לתרכובות פחמניות. תרכובות אלה בונות את רקמות הצמחים ומזינות ובונות את אוכלוסיית הבקטריות, הפטריות, ושאר המיקרואורגניזמים בתוך וסביב שורשי הצמחים. המיקרואורגניזמים האלה ממשיכים לפרק חומר אורגני ולזמן מינרלים לטובת המשך גידולו של הצמח ועל הדרך מהווים גם מעטפת הגנה מפני מזיקים ומצבי קיצון כגון יובש או חום.

בסוף עונת האביב מרבית עשבי הבר מסיימים את מחזור חייהם ומתייבשים או נקצרים והשלפים שלהם מהווים חיפוי לקרקע. חיפוי זה מגן על האדמה מקרינת השמש ומהתחממות יתר ומאפשר המשכיות של החיים המיניאטוריים והמיקרוביאליים בתוך האדמה.

מהיכן נובע המנהג להדביר עשביית בר?
קיימת תפיסה שעשבי הבר מתחרים בצמחיה התרבותית על מאגרי המים והמזון בקרקע.
יתכן שתפיסה זו נכונה בגידולים עשבוניים כמו פרחים, ירקות, או דגניים ואכן בשטחים אלו קיימת מזה שנים פרקטיקה של עיבודי קרקע של הנבטה וחרישה כמה פעמים לפני זריעה או שתילת הגידול התרבותי, ובכך מקטינים את הסיכויים של עשבי הבר להתחרות עם שתילי הדגן או הירק כשאלה מתחילים בגדילתם. גם תוך כדי הגידול נהוג לקלטר או לתחח בין השורות של הגידול התרבותי על מנת להקטין את כמות עשבי הבר והתחרות מצידם. בשלב מסוים בגידול של גינה או שדה, צמחי התרבות ששתלנו או זרענו "תופסים" את רוב השטח, מסתירים את "עין החמה" מפני הקרקע ובכך מונעים המשך נביטה או צמיחה של עשבים אחרים.

המושג להדביר נובע מהפועל התנ"כי ד.ב.ר. ומשמעו להשמיד וגם תאמינו או לא - להנהיג. השימוש התנ"כי היה בעיקר בתחום המרעה. העדר יצא למדבר שם אין מספיק משקעים לגידולי בעל ושם הוא מדביר את העשב הקיים.
אם כך, הדברה במקור התבצעה על ידי בעלי חיים אוכלי עשב שהגיעו על מנת לחסל את העשב או השלפים שהיו בשטח או נותרו אחרי הגידול החקלאי. תוך כדי, הם גם השאירו באדמה את הגללים שלהם שתרמו לפוריות הקרקע בעונה הבאה (כיוון שהעיכול של בהמות הינו עיכול מקרוביאלי בכמה קיבות, אזי הגללים שלהם הם "פצצות" חיידקים המוכנות לפרק כל חומר אורגני בקרקע).

ההדברה המודרנית בחומרי הדברה כימיים התפתחה בעיקר אחרי מלחמת העולם השנייה, אחרי שמפעלי הכימיקליים שיצרו חומרי נפץ וחומרים אחרים לתעשיית המלחמה נמצאו מיותרים והיה צורך למצוא תחליף למוצרים שאינם עוד בשימוש מסיבי ולהמשיך להניע את הכלכלה. כאן נכנסו למחזור הייצור חומרי הדשן וחומרי ההדברה .
החומרים האלה הורגים - צמחים, חרקים, פטריות ושאר צורות חיים.

חומרי ההדברה מבוססים ברובם על מוצרי נפט ומכילים תרכובות קטלניות למערכות חיים ביולוגיות. לכל חומר "מנגנון השמדה" שונה - חלקם פועלים על ניתוק מנגנון הפוטוסינתיזה, אחרים על הפרעת הנשימה, ויש כאלה שמתערבים במנגנוני ההתרבות, ההשלה וקרישת הדם. כל החומרים הם רעילים לאדם ברמות רעילות של מסוכן עד מסוכן מאוד (LD50 נמוך). החומרים נבדלים ביניהם ברמות השאריתיות שלהם בצמח, בקרקע ובמי התהום (חלקם נסחפים במי הנגר למקומות ניקוז נמוכים), כך שברגע שהם נכנסים למעגל החיים, מעגל המזון, מחזור המים וחומרים רחיפים באוויר, הם שם להישאר.

הפתגם העתיק אומר: "כשאדם בוחר להיות התליין עליו להיזהר שלא להפוך לתלוי".  הכל נע במעגלים....
באחו של עשבי הבר מתקיימים פרחים, פרפרים, מכרסמים, ציפורים, והמוני יצורים חיים נוספים, זה בצד זה, המוסיפים למגוון הביולוגי ומאזנים ומבריאים את הקרקע והסביבה בדרכים שונות. למשל, קיבוע חנקן בקרקע דרך חיידקים המשתכנים בשורשי הצמחים. או דרך אספקת צוף לדבורים ומאביקים אחרים. שדות ירוקים ופורחים מוסיפים לשקט הנפשי ולתחושת הרוגע ומעשירים את הסביבה בחמצן וביונים שליליים. הם מהווים את "הגורם המרפא" והקלה מהעומס והדחק היומיומיים.
אין תחליף להליכה יחפה על עשב רך , או להשתרעות פשוטה באחו ירוק ופורח שהעננים שטים ברקיע.

וכאן עולות שאלות רבות: מה ההסכם שלנו עם האדמה? נותנים ומקבלים, שומרים ומטפחים, לומדים ומבריאים? היתכן שאנחנו מבינים מעט מכל הקסם הזה? האם זהירות וענווה ישרתו אותנו במסע הגילוי וההתחברות מחדש?
הרבה שאלות פתוחות, זמן ומרחב להקשבה והתבוננות. ניסיונות והתנסויות, שיתוף עם חברים ובחירה. אנחנו ממשיכים שלא להשתמש בחומרים כימיים להדברה ואנחנו גאים בכך שאנו תורמים ושומרים על פיסת ארץ ...

בפרק הבא: דרכי התמודדות הדדיות, ידידותיות ומגוונות עם עשבייה

*איתן רוזנברג

להמשך קריאה על כל הצעדים ליצירת גינת ירק ונוי אקולוגית ובריאה