כתב: ד"ר טוביה יעקובי, הרבולוג ראשי, השירותים להגנת הצומח, משרד החקלאות
התופעה של עשבים המבצבצים מבין אבני מדרכה, מעצבנת ומתסכלת. לכאורה, מעצם הכנת השטח לריצוף ואח"כ כיסויו באבנים, התופעה הזו לא היתה צריכה להתקיים. בפועל, מה שקורה הוא שדווקא העשבים ה"נבזיים" ביותר צצים מבין המדרכות, אותם אלה הקשים ביותר להדברה. ולמה זה קורה?
מרבית המדרכות בארץ מורכבות מאריחי בטון משתלבים, בגדלים ובצבעים שונים. מרביתן, אם לא כולן, נבנות על מצע חול מהודק ומיושר, שעל פניו מונחים האריחים. החול וצורת הנחת האריחים הם המכנה המשותף לכל מדרכה בארץ. גם אם מניחים את האריחים על גבי חול מהודק המונח בעצמו על גבי משטח בטון, יש עדיין מספיק מצע זמין ולח המאפשר לזרעים לנבוט בו ואף להתפתח לצמחים המגיעים לגיל וגודל פיסיולוגי המאפשר להם לפרוח ולייצר זרעים. מינים לא מעטים של צמחיית הבר בארץ מסוגלים לנבוט ולגדול בתנאי גידול אלה, ובכתבה זו נתמקד בחשובים שבהם מבחינת נזקיהם למדרכה, ולקושי ו/או האפשרויות להדבירם.
כמו בשטחי נוי וחלקות חקלאיות אחרים, גם כאן ניתן לחלק את מיני העשבים לשלוש קבוצות:
עשבים דו-פסיגיים (רחבי עלים).
עשבים ממשפחת הדגניים.
גומא הפקעים (סעידה).
תפוצתם של המינים השונים משתנה כמובן בהתאם לאזור בארץ, לקרבת המדרכות לשטחים מאולחים בעשבים רעים, ולמידת ההדברה שבוצעה בעת הכנת השטח למדרכה.
עשבים דו-פסיגיים (רחבי עלים)
הסוג החשוב והנפוץ ביותר הוא הקייצת, על שני מיניה: קייצת קנדית (Conyza canadensis) וקייצת מסולסלת (Conyza bonariensis). שני המינים הם צמחים חד שנתיים, גרים בארץ שהופיעו לראשונה בסוף המאה ה- 19 (ק. מסולסלת) וראשית שנות הארבעים של המאה ה- 20(ק. קנדית). מיני הקייצת מייצרים כמות אדירה של זרעים: 10,000-100,000 לצמח. לזרעים ציצית אופיינית, המסייעת להם להיות מופצים בנקל על ידי הרוח למרחקים גדולים. שני המינים מתפתחים בארץ בראשית ובמהלך הקיץ, ומכאן גם שמם.
למין קייצת מסולסלת עלים מסולסלים, גלווניים בשפתם. גוון גבעולי ועלי הקייצת הקנדית ירוק בהיר, בעוד גוון הגבעולים והעלים של הקייצת המסולסלת ירוק אפור. צמחי הקייצת הקנדית יותר שעירים, ובתנאי גידול רגילים יכולים להגיע לגובה של 3 מ'. תפרחות קייצת זו קטנות בהשוואה לתפרחות הקייצת המסולסלת. זרעי הקייצת נובטים בסוף החורף - ראשית האביב, והצמח מפתח שושנת עלים צרים. בעונת הקיץ, עם התארכות היום, נוצרים ומתארכים גבעולי הפריחה.
הסוג חלבלוב מיוצג בארץ על ידי 43 מינים שונים! המין הנפוץ ביותר בסדקי מדרכות הוא חלבלוב פושט (Euphorbia prostrata) צמח גר אף הוא, שמוצאו מאמריקה. שני מינים נוספים יימצאו אף הם בסדקי מדרכות: חלבלוב זוחל (E. serpens) וחלבלוב עגול-עלים (E. chamaesyce), הדומה מאד לחלבלוב פושט, אך פחות נפוץ ממנו בבית גידול זה.
מין נוסף הנפוץ מאד לאחרונה גם בסדקי מדרכות הוא מרור הגינות (Sonchus oleraceus) המוזכר כבר בתנ"ך, ואף הוא צמח ממשפחת המורכבים, המצטיין ביכולת הפצת זרעים בעזרת ציצית של שערות.
ארכובית הציפורים (Polygonum arenastrum) היא אחת ממינים רבים של הסוג ארכובית הגדלים בארץ. מין זה, יחד עם ארכובית שבטבטית, שייכים לקבוצה של מיני ארכוביות שאינם גדלים בבתי גידול לחים. המייחד צמחים אלה הוא יכולתם להטמיע בעיקר בגבעוליהם הירוקים. העלים של ארכובית הציפורים, כמו גם אלה של ארכובית שבטבטית, קטנים וצרים, והתפרחות לא מסודרות בקרקפות בולטות, אלא מצויות לאורך גבעולי הצמחים.
ברוניקה פרסית (Veronicapersica) הוא צמח שרוע ממשפחת הלועניתיים, שרבים מתבלבלים בינו לבין מרגנית השדה זן תכול, שהיא צמח ממשפחת הרקפתיים.
עשבים ממשפחת הדגניים
סיסנית הגינות (Poa infirma) , שפעם גם נקראה (P. exilis), היא צמח חד שנתי נפוץ במקומות מושקים, כמעט בכל חבלי הארץ. פריחתה ממושכת ונמשכת לאורך החורף עד ראשית הקיץ (דצמבר - יוני). מין זה משבש מדשאות וגינות לרוב.
אצבען מאדים (Digitariasanguinalis) הוא עשב רע המשבש גם שדות שלחין, נפוץ מאד בכל חבלי הארץ. מרגע פריחתו זיהויו קל וברור. התפרחת בצורת אצבעות היוצאות מנקודה אחת פחות או יותר, צבעה אדום/ארגמן. אצבען מאדים פורח בקיץ (מאי - דצמבר).
זיפן מצוי (Setariaverticillata) עשב רע חד שנתי נפוץ ביותר. השיבוליות בעלות זיפים קוצניים, הנאחזים בקלות בבעלי חיים ובכך מרחיבים את שטחי הגידול של הצמח. זיפן מצוי פורח החל באביב עד ראשית הסתיו (אפריל - ספטמבר).
גומא הפקעים (Cyperusrotundus)
צמח זה נחשב בעיני רבים - ובצדק - כעשב הרע ביותר במקומות בהם הוא מצוי. ייחודו של גומא הפקעים, או בשמו העממי "סעידה", ביכולת הריבוי המדהימה שלו, יצירת פקעות רבות מאד המסוגלות לחדור לשכבות קרקע עמוקות ביותר.
גומא הפקעים גדל ופורח בארץ בחודשי הקיץ בלבד. פריחתו עקרה, והצמח אינו מייצר בתנאי הארץ זרעים כלל! ריבויו נעשה אך ורק על ידי הפקעות (מזה שמו), שהן אברי אגירה וריבוי וגטטיביים הדומים לפקעות של גיאופיטים אחרים. פקעת הגומא מנצה בדרך של לבלוב ניצן כלפי מעלה אל עבר פני הקרקע, בהמשך התהליך הוא מפתח עלים נוספים ולאחר מכן גם פורח. כל פקעת בהגיעה לבגרות, מייצרת פקעות בנות, שינצו בשלב עתידי כל שהוא, כשהתנאים יהיו מתאימים. הפקעות קשורות לפקעת האם באמצעות שלוחות תת-קרקעיות דקות ביותר.
הדברתו של הגומא קשה, בעיקר עקב הקושי בהעברת מולקולות קוטלי העשבים מן העלים עליהם הם מיושמים אל עבר הפקעות הרבות. מאחר ופקעות רבות נמצאות בתרדמה, נמנעת קליטה אקטיבית של התכשיר הסיסטמי אליהן, ובכך אף נמנעת הדברת הצמח כולו.
סבלנות והתמדה
הדברת העשבים שצוינו כאן מצריכה בעיקר סבלנות ועבודה חוזרת ונשנית, מאחר ואין למעשה כל ערך מקצועי ליישם קוטלי עשבים מונעי הצצה בינות לאריחים המשתלבים. מצע החול אינו סופח קוטלי עשבים, ונגר המים הרב העובר דרך הריצוף שוטף כל חומר המרוסס על גביו. לכן, נכון להדבירם באמצעות קוטלי מגע דוגמת "בסטה", "דו קטלון", "ראונדאפ", "סטרן" או "טומהוק".
השימוש בקוטלי מגע בלבד חייב להיעשות תמיד בסמוך להתפתחות העשבים בסדקי המדרכות. יישום מאוחר מדי יכול לגרום נזק למדרכה עצמה, באשר העשבים מתעצים ויכולים להרים את אריחיה, בנוסף להימצאותם של פגרי צמחים גדולים מדי, תופעה כשלעצמה מכערת מאד את מראה המדרכה.
העשבים הקשים ביותר מבחינה זו הם: מיני הקייצת, היכולים גם בבית גידול כמו זה להגיע לגודל פיסי מרשים, וגומא הפקעים (סעידה), המתרבה וגטטיבית ולמעשה משתלט על השטח שמתחת לאריחים.
פתרון חלקי לבעיית התבססות העשבים במדרכות מסוג זה ניתן ליישם לפני הריצוף, בהנחת יריעות מיוחדות כמו למשל
"ביו-ברייר" - יריעה ובה כדוריות המשחררות בקצב איטי וקבוע (10-15 שנה) ובהתאם לכמות המשקעים - קוטל עשבים "טריפלורלין", חומר המונע התארכות שורשים ובכך לא מאפשר לצמחים שנבטו בסדקי המדרכות לחדור אל שכבת החול ולפגוע במבנה המדרכה.
אפשרות אחרת, אם כי לא מומלצת ביותר, היא יישום קוטלי עשבים מונעי הצצה בשכבת החול ממש לפני הנחת האריחים. יעילות שיטה זו מוטלת בספק, ראשית משום שאין קוטלי עשבים שיבטיחו שטח נקי לאורך שנים מספר, גם אם יינתנו במינון גבוה במיוחד. שנית, יישום קוטלי עשבים במינון רב יכול לפגוע בשטחי גן סמוכים למדרכה, שכן מצע החול אינו "אוחז" כלל את מולקולות קוטלי העשבים המיושמים עליו.
אי לכך, המסקנה נותרת כפי שהמלצתי לעיל: שימוש תדיר ונשנה של קוטלי עלווה שונים, בהתאם למיני העשבים, ובמועדים המתאימים מבחינת יכולת הקטילה שלהם.
ספרות:
1. נעמי פיינברון-דותן ואבינועם דנין (1991), המגדיר לצמחי בר בארץ ישראל.
2. מיכה לבנה ודוד הלר (1983), החי והצומח של ארץ ישראל (כרכים: 10, 11).
אזהרה: האמור בכתבה זו הינו דעה מקצועית עקרונית של הכותב. השימוש בחומרי הדברה עלול להיות כרוך בסיכונים ומחייב קבלת יעוץ מקצועי פרטני מגורם מוסמך.
להמשך קריאה על מחלות בדשא-מניעה וטיפול