כתבה: נורית חרמון
"נו, טוב, אצלך הכל מצליח!!". כמה פעמים שמעתי את המשפט המרגיז הזה? ולמה מתכוונים כל החכמים ששולפים אותו? האם באמת ההצלחה בגידול צמחים היא מין כישרון סמוי, מולד, כמו הכישרון לצייר או לשיר בלי לזייף?
הסקרנות והמוטיבציה
לפי שעה נמציא סיפור –
אדם רוצה לקשט את מרפסתו באדניות. הולך וקונה אדניות, מצע שתילה, שתילים. הוא שותל, משקה ומקווה לטוב. כעבור שבוע הכל נקלט (במקרה הטוב); בשבוע השני כמה צמחים מראים סימני תשישות; בשבוע השלישי, כל הצמחים מתפגרים. מי שאין לו עניין בגידול הצמחים עצמם אלא באפקט הסופי שלהם יילך מיד לקנות שתילים חדשים, ישתול, ישקה ומבחינתו הכל בא על מקומו בשלום.
ויש מי שיעשה אותן פעולות אך עבורו הן לא תהיינה בבחינת סוף פסוק אלא דווקא התחלה.
תהיה זו התחלה של חקירה והתבוננות. אחד כזה ישאל את עצמו מה קרה כאן? מדוע מתו השתילים?
גנן ראוי לשמו ינסה לבדוק איך קוראים לשתילים ששתל, ואם השם ידוע לו הוא ינסה למצוא מהם התנאים הדרושים לצמח הזה. אז אולי יגלה שהם נשתלו בתנאי אור הפוכים מאלה הנדרשים או שהם הושקו הרבה פחות ממה שנדרש.
היכן יברר? אולי במשתלה, אם זכה להיות לקוח של משתלה טובה, אולי אצל מומחה לגינון,
אולי בספר על צמחים, אולי באחד מגיליונות של "גן נוף" או דרך האינטרנט.
הדרכים שונות אבל מה שחשוב הוא החקירה.
.jpg)
הנשק הסודי הראשון של הגנן , איפוא, היא הסקרנות. הרצון להבין מה קרה. הנשק השני הוא הנכונות לטרוח ולחפש את המידע במקומות שונים.
חושים בפעולה
סיפור אחר –
לא כל השתילים מתו. רק מקצתם. מה עושה גנן אמיתי? לא סתם ימהר להחליף את הצמחים אלא יתכופף, קרוב לוודאי, ממש לתוך האדניות ויסתכל, ויתחוב את אצבעותיו לתוך מצע הגידול להרגיש את מידת לחותו וריחו. הכישלון המסוים הזה עם חלק מן הצמחים באדניות יהיה עבורו,
מלבד מקור לתסכול, גם אתגר. אולי אפילו מעין מקפצה לצבירת ידע, כי במבט הבוחן הזה אל תוך האדנית, בהשתהות הקטנה הזאת, יכול להיות שהוא ישים לב לפרט קטן, כמו למשל, של צמחים שהתפגרו לא היתה טפטפת ממש לידם, ואילו לצמחים ששרדו היתה טפטפת ממש על הגוש
המקורי של הצמח.
הנשק הסודי השלישי הוא, איפוא, הנכונות לגעת, למשש, לתחוב את האצבעות.
גנן ראוי לשמו הוא כמו רופא או וטרינר שלא נגעל מן הפציינטים שלו גם כשהמראה איננו מלבב במיוחד. הוא יודע מתי צריך לגעת, לשים את היד, להריח מקרוב (ריח מגלה הרבה מאוד מידע),
למולל עלים, להתבונן בריכוז. גנן טוב הוא גנן שמגייס את כל החושים שלו כדי להבין מה קורה סביבו. מבחינה זו הסביבה שלנו כמוה כספר פתוח, ממש אוניברסיטה פתוחה לכל דורש וכל שצריך לעשות הוא לרצות לדפדף, לקרוא (= להתבונן, להאזין, למשש ולהריח).
תורה סדורה
הנשק הרביעי של הגנן והוא סמוי מעט מין העין בסיפור שסיפרנו, אך לא שולי כלל, הוא הידע הבסיסי. כן, מה לעשות, אי אפשר לוותר על הצורך בלימוד וברכישת ידע. ידע מסודר ניתן לרכוש בקורס גינון.
אך אפשר גם לבקש ממישהו מתאים (גנן מוסמך, אגרונום, מדריך גינון) ליווי קבוע בגינה וללמוד ממנו, לא רק על התיאוריה, אלא גם על הצד המעשי של הגינון לפחות בתקופה הראשונה.
אפשר לקרוא בספרים, אפשר לקרוא באתרי אינטרנט, אבל אי אפשר לוותר על ידע מוקדם בסיסי של עקרונות הגינון העוסקים בקרקע במים ובצמח. מקצתם של עקרונות אלו פשוטים ויכולים להיתפש באופן אינטואיטיבי על ידי כל אחד, אבל האמינו לי, יש בהם כאלה שאינם אינטואיטיביים כלל ואם אין מבינים את מה שמאחורי הדברים אפשר ליפול ישר על האף. כך למשל גנן חסר השכלה מקצועית ינכש את עשב היבלית והסיידה, ואולי אף יעדור אותם במרץ כדי להיפטר מהם, והנה במקום שאלו יילכו וייעלמו, הם רק הולכים ומשגשגים מניכוש אחד למשנהו. גנן בעל השכלה מקצועית יודע שכל פעולת קילטור או חיתוך – פעולות האופייניות לניכוש - למעשה מחלקות את הצמח שוב ושוב כאילו היתה זו פעולת שתילה.
נחזור לאותו בעל גינה הרואה סימנים לביקור מזיקים על צמחיו. ייתכן ששמע חבר ממליץ כי כדי לגלות מי זולל את הצמח, רצוי להגיע בלילה עם פנס ולהציץ.
אם הוא גנן בנשמתו, הוא לא ילעג להמלצה כזו (מה, אין לי מה לעשות בחיים חוץ מלרדוף אחרי מזיקי צמחים?). נהפוך הוא, הוא ישמח לגלות מה אוכל את צמחיו האהובים ואף יתפוש את הפושעים עם הדם/המיץ על הידיים. זהו נשק יעיל ביותר עבור הגנן – לפקוח את האוזניים,
לשמוע על התנסויות של אחרים, לקלוט מן הסביבה עד כמה שאפשר.
החיבור והקישור
כאן בעצם מגיעים לנקודה נוספת שהיא מן הכלים החשובים ביותר בארסנל של הגנן האמיתי.
גנן כזה חייב לאחסן את כל החומרים שהוא קולט ולומד, ומדהים לראות עד כמה הלימוד בתחום הזה, לאחר השלב הבסיסי, הוא קופצני ולקטני. אתה רואה פה משהו, שומע שם דבר-מה,
קורא פיסת מידע בעיתון, שומע משהו מעניין ביום עיון – ואחר כך יש לארגן את כל המידע הזה ולאפסן אותו בזיכרון. לפעמים זה לוקח כמה שנים עד שהידע המצטבר מתחבר ונקשר דבר בדבר
ונותן תחושה של שליטה במצבים שונים שלעולם לו התנסית בהם מקודם, אבל זה מגיע.
כשם שלא יכול להיות רופא או רוקח נטול זיכרון מתקבל על הדעת,
לא יכול גם להיות גם גנן טוב שאין לו זיכרון.
פרדוקס הכישלון
חקירות צריכות להתנהל בכל הזדמנות, גם במקרים של הצלחה גדולה. אם האדניות עלו יפה,
אם הדשא ירוק ובריא, אם העץ צומח לגובה ומניב פרי - תמיד כדאי לשאול ממה נובעת ההצלחה כדי שנוכל לחזור עליה. אלא שמניסיוני שלי, עוד מימי בית הספר הרחוקים, אין כמו כישלון, או מעידה,
כדי ללמוד שעור. ההצלחה משכרת לעתים ואיננה כופה עלינו בירורים מפורטים מדי, אבל הכישלון תמיד צורב בלב ונצרב בתודעה. ה"פשלה" מסוגלת ללמד (את מי שרוצה לדעת)
דברים שאותם לא ישכח.
אין מדובר פה רק בגננים שזהו מקצועם ועיסוקם המרכזי. גם מי שמגדל כמה עציצי בית או מרפסת יודע, שעם הזמן מתעוררים קשיים ועולות בעיות. ההבדל הוא בין אלה היודעים לנצל את ה"כשלונות" ולהפוך אותם לבית ספר פרטי לגינון ובין אלה הרואים בכך עניין מייאש ומעצבן.
סתם בורות
סיפור עצוב התרחש אצל שכניי לרחוב. ידידה, שסיימה קורס גינון בן-שנה, התנדבה לשפץ להם את הגינה בעונת האביב. בבוקרו של יום ראיתיה, נעולה במגפי גומי גבוהים, עודרת בחריצות ומשקיעה
את נשמתה. כעבור כמה ימים היתה הגינה שתולה למשעי ושכניי התגאו בה ובידידתם.
שבועיים אחר כך עברתי שם שוב ולא היכרתי את פני הגינה. כל השטח היה ירוק, לא מצמחי נוי,
אלא מעשבים. שכניי המבוהלים באו במרוצה לשאול מה קרה לגינתם ואז, בלב דואב שאלתי אם נעשתה הדברת עשבים רב-שנתיים. סופו של הסיפור ברור – הגננית הטרייה שכחה לטפל בנושא העשבים הרב-שנתיים בשטח, שהיה, אגב, מוזנח שנים. היא רק ניכשה את שאריות עשבי החורף ולאחר ההשקיות הנדיבות עלו וצצו בחדווה, עם עליית הטמפרטורה, כל החבר'ה הרב-שנתיים.
הגננית המזועזעת, ויתרה על קריירה באיבה אף כי היה זה יכול להיות שיעור מאלף לגנן מתחיל ו
חדור מוטיבציה. אינני מתכוונת חלילה לטעון שהכישלון הוא הכרחי אבל אם הוא מתרחש שומה
עלינו לנצל אותו לטובתנו. קצת כישלון (והבושה בעקבותיו..) עוזרים לזכור את התורה לעד.
יהירות וכד'
צמחים הטעונים גיזום אינם יכולים להיגזם מתי שמתחשק לגנן. אלא מה, לפעמים, איך לומר,
המזמרה כבר ביד, וייצר הגיזום מדגדג את האצבעות...
עודף אהבה
זיכרון עגום אחר קשור בעץ הלימון שלי. רבות למדתי על גידול עצי לימון על גבו (או שמא על גזעו וענפיו), אך במיוחד זכור לי השיעור על גיזום נכון. אגרונום, מומחה לעצי פרי, שבא לבקר בגינתי נתן מבט אחד בעץ ואמר לי מיד שענף מסוים חייב להיכרת כי הוא יגדל בדיוק אל תוך מבואת הכניסה ויפריע. בימים ההם נשגב היה מבינתי איך הוא יכול היה לדעת מראש לאן יצמח הענף ועד כמה יפריע והתנגדתי נמרצות לקביעתו. הכל מאהבה, כמובן. לימים צמח העץ והענף אכן גדל והתארך והתעבה בדיוק כפי שחזה אותו אגרונום, (ואני חשבתי אותו לערל-לב ותאב גיזום...).
כשנאלצתי לכרות את הענף הוא היה כבר בקוטר של 8 ס"מ במקום ענף דק ואני במו ידיי יצרתי
פצע גיזום גדול ומכוער. מלבד העובדה שנאלצתי ל"אכול את כובעי", למדתי שיעור חשוב בגיזום עצים, ולמדתי גם להקשיב למנוסים ממני, ולהעדיף את הראייה שלהם לטווח רחוק על פני אהבתי המתפרצת והלא שקולה לצמחים.
כוח עליון
סוג נוסף של התנסויות כואבות בגינה, וצורבות במיוחד, הן אלה שאין לנו שליטה עליהן.
כך קרה לי עם שזיף דובדבני 'אדום' (המכונה "פיסרדי") בן שלושים שנה שגדל בגינתי.
סימנים מקדימים העידו על צרות צרורות – מתקפות של כנימה אופיינית לעץ בשם לכנוס הגלעינים. אחר כך הופיעה התפתלות מוזרה של גזע העץ ועמה נזילת שרף מסיבית בצורת אלפי טיפות זוהרות. לבסוף נשרו כל העלים בשיא העונה. כשנכרת העץ בסופו של דבר התברר, שהגזע אכן סבל מריקבון, אבל כריתתו המיתה אסון כבד על סביבותיו. כיוון שהיה ותיק ובעל צמרת רחבה ויפה,
כל הצמחים שחיו בצילו היו צמחי צל. ואז באחת, נחשפו כולם לשמש ישירה ומלאה. בקיצור,
כל צמחי הצל שלי נשרפו. פשוטו כמשמעו. אחר כך למדתי שמקצתם נכוו בגלל החשיפה הפתאומית (כמו הטרכלוספרמון היסמיני) וחלקם מפני שאינם סובלים קרינת שמש ישירה בכל מצב או תנאי (קליביה אדומה, קירטומיון חרמשי). וכך, באיזשהו אופן הפך מות העץ הוותיק לשיעור מעניין על פגיעותם של עצים וגם על גבולות המתיחה של תנאי האור והקרינה של צמחי צל.
הכישלון ככלי, בלית ברירה
בדרך משונה אם כן, כישלון עשוי להיות כלי סודם של גננים טובים.
אבל לא תמיד צריך הכישלון להיות קטסטרופלי. תופעה פשוטה של עלים נפולים ללא מתח פנים מלמדת אותנו להבחין בינם לבין עלים זקופים ומאושרים, עלים דהויים שכנימות מוצצות אל לשדם (לפעמים מן הצד התחתון והנסתר מן העין) מחדדים את ההבדל בינם לבין עלים מבריקים ובריאים. שתילה במצע ישן ועני עם תוצאות עלובות מבליטה את יתרון השתילה במצע טרי ועשיר.
ראש ירוק
אם נאסוף את כל האמצעים שנמנו כאן נראה שיש בידי הגנן ארסנל לא מבוטל של כלים להילחם
את מלחמת הצמחים שלו. ובמלים אחרות, כל עניין הכישרון הטמיר לגינון שבא לנו מן הטבע,
או מה שרבים מאיתנו מכנים "אצבעות הירוקות", אינו עניין לאצבעות בכלל. מה שצריך להיות ירוק פה הוא הראש. מי שמצהיר "אני רוצח צמחים. אין לי כישרון לטפל בהם" אומר למעשה, שאצלו הצמחים אינם מחזיקים מעמד מפני שהנושא אינו חשוב לו דיו ואינו מעניין אותו מספיק. אחד כזה יכול להיות המון דברים, אבל גנן הוא לא יהיה. זו תופעה לגיטימית, כמובן, אף כי מצערת, במיוחד מנקודת ראותם של הצמחים.
להמשך קריאה על גינון טיפולי ומחקרים חדשים