צמחים ותיקים רבים נעלמו מהגינות העכשוויות משלל סיבות: רצון להתחדש, אופנות, קושי בריבוי, תחזוקה רבה או כל חסרון אחר שנתגלה בהם וחרץ את גורלם. פסילה של צמחים על סמך תכונה אחת הנתפשת כשלילית היא בעייתית אבל מה שבעייתי יותר הוא ההנחה שביסוד פסילה זו והיא - שאנחנו מחפשים צמחים נטולי חסרונות, צמחים "מושלמים". ובעצם, הרי אין כאלה

כתבה וצלמה: נורית חרמון


מדוע ערערים שהיו פופולריים בתקופתם ושאמינותם הוכחה ברבות השנים, כמעט נעלמו מן השוק ונשכחו מלב? מדוע גרווילאה 'רובין גורדון' (Grevillea 'Robin Gordon') היתה כוכב במשך כמה שנים טובות ומרהיבה בפריחתה וכה צנועה בדרישות המים, ונעלמה מן השוק? מדוע סביון רחב-עלים ((Senecio petasitis) שהיה צמח צל שכיח שאין לו מתחרים רבים בעלוותו העשירה, צלל אל תהום הנשייה?

סיבה הגיונית אחת לפחות להיעלמם של צמחי תרבות מן הגינון היא הרצון הטבעי להתחדש כל הזמן, במיוחד בעולם צרכני המעודד זאת בכל הכוח. אך גם ללא הצרכנות המופרזת, דור צעיר לעולם שואף לשינוי, לריענון. הוא אינו רוצה לחזור על דפוסי הדור הקודם. גינות העבר נחשבות בעיניו ל"פאסה" ואיתן גם הצמחים שכיכבו בהן בבחינת "המלך מת, יחי המלך החדש".

הרצון לחדש קשור אצלנו גם בקצב איקלום של צמחים מחו"ל. במשך שנים קצב זה לא היה מואץ כמו היום, וכך נוצר בעבר רפרטואר קבוע, לא קטן אמנם, שחזר והופיע בגינות וזכה לתואר הלא מחמיא – צמחים ותיקים או צמחים "של הסבתא" (ראו, למשל, דבוקית מעוצה Malvaviscus arborea, עב-שיבולת אדום Pachystachys coccinea, עופרית הכף capensis Plumbago). כיום לא רק שקיים הרצון לחרוג ממאגר הצמחים המוכר והוותיק אלא שיש אפשרות לעשות זאת די בקלות והדבר אפשרי בכל אחד ממגזרי הגינון – הפרטי, הציבורי והקיבוצי. עשרות מיני צמחים הגיעו ומגיעים לארץ ממקומות שונים, בערוצים שונים. לפעמים בערוץ גנני ישיר ולפעמים תוך זליגה מתחומים משיקים כמו "ענפי קטיף" (המובילה בתחום זה היא סימה קגן ממכון וולקני). כמו כן, משתלות שונות היו כוח מניע ('חוות הנוי', 'צמד', 'וונדי, 'נטף' יחד עם 'שתילי הר' ו'בוטניקה') שהשפיע על "עלייתם" של קבוצות או מינים מסוימים. במילים אחרות, לא קשה לחרוג מהמקובל ולהפתיע עם צמחים חדשים ומעניינים.

  


הגינון, כמו כל תחום, גם נתפש לאופנות מתחלפות. פעם היה גינון טרופי באופנה ולא בכדי. התנאים במרכז הארץ מתאימים לגינון כזה, או לפחות לגינון סובטרופי. באותם ימים של מצב רוח טרופי דרך כוכבם של צמחים כמו פילודנדרון למיניו, מגינית גבוהה (Aspidistra elatior), אלוכסיה (Alocasia) וכסנתוסומה (Xanthosoma) . לימים, עם עליית קרנו של אגן הים התיכון (גם במזון ובמוסיקה), הגיעה אופנת הגינון הים-תיכוני. גם השפעות פרויקטים לאומיים כמו כביש 6, שעוררו שיח ער בנושא גינון בסגנון מקומי ושימוש בצמחי ועצי בר, דרבנו את זניחת הטרופיקה.

אך לא הכל עניין של אופנה וחידושים. ישנם צמחים שקושי אמיתי התגלה בריבוי שלהם כמו רומניאה קליפורנית (Romneya californica) עם "פרחי הפרג" הענקיים והצחורים, איקליפטוס אדום (Eucalyptus ficifolia) בפריחתו האדומה המדהימה, פארון הכף (Calodendrum capensis) העץ גדול המימדים מדרום אפריקה, או המטפס דלוסטומה שופע הפרחים, למשל. ויש צמחים שקנו להם, בצדק מסוים, שם של "מתאבדים" כמו השיח קיינפוגוסיה הקאית (Cienfuegosia hakeafolia), או השיח אניסודונתיאה (Anisodonthea), כלומר צמחים שלא מחזיקים מעמד לאורך זמן כמצופה מהם. קטגוריה נוספת היא זו של צמחים שמזיק או מחלה מסויימים הופכים את הגידול שלהם לכמעט בלתי אפשרי (לדוגמה, ערבת בבל Salix babylonica היפה כל כך, אך הסובלת מאוד מהתמוטטות כתוצאה מנבירתו של הקפנודיס).
אבל סיבה אחרת, שכיחה מאוד, להיעלמם של צמחים מן הגינון היא פשוט אות קין גנני שהוטבע בצמח. ברבים מן הצמחים נתגלה עם השנים חיסרון כזה או אחר והוא שחורץ את גורלם. אין מדובר בבעיה בלתי פתירה כמו אלה שנזכרו למעלה, אלא בקושי מסוים, מוגבל יותר.

 


סולנדרה גדולה (Solandra maxima), לדוגמה, עם פרחיה הענקיים הצהובים דמויי ספל תה גדול, היא מטפס הזקוק למרחב ומתאים בעיקר לגינה גדולה. בגינה קטנה הוא זקוק לתמיכה יציבה ולהכוונה מדוקדקת המצריכה תשומת לב רבה. חד-מאבק חבשי (Acokanthera abyssinica) הוא שיח ריחני ביותר וחסון ממשפ' ההרדופיים אבל רעיל. אספרג קטן-פרחים 'שפרנגר' (Asparagus aethiopicus 'Sprengeri') הוא צמח נמרץ ושתלטן, כלומר, מתפשט ללא רחמים. גם בעציץ שבו הוא נראה נפלא, צריך לזכור לחתוך את שורשיו אחת לשנתיים-שלוש כדי שלא יבקעו את הכלי. חסרונות כאלה ואחרים (כמו התפשטות בגן ע"י הפצת זרעים) נמצאו ברשימה ארוכה מאוד של צמחים. ולמרות שמדובר רק בתכונה אחת מני התכונות הרבות של הצמח, תכונה זו גרמה לכך שהוא "יוחרם" וייעלם מן השטח.

אות קין פופולרי נוסף קשור בהיותם של צמחים צרכני מים גדולים ולעתים אף זללני מים. כיוון שישראל היתה שרויה במשך שנים בחרדת התייבשות (לא מוצדקת נוכח ההתפלה) סולקו צמחים אלה מן המדף בלי חמלה. כזה היה גורלו של סיגלן איזמלני (Iochroma cyaneum), שיח גדול יחסית שפרחיו סגולים המאוגדים בצרורות ובתנאי גידול נחותים יסבול מהתקפות קשות של אקריות. גם עב-שיבולת אדום שכבר נזכר למעלה, הוא אחד השיחים היחידים הפורחים בצל (באדום) שכמעט נעלם מהגינות, על אף שדרישתו להשקיה סדירה וטובה היא חסרונו היחיד. סביון רחב-עלים (שגם הוא הוזכר לעיל) שעליו דרמטיים ביותר, הועף גם הוא מן המדף מאותה סיבה, כנראה. ועם זאת, גם בתקופות היובש המתוקשרות, עם שפע של פרסום ועידוד להשתמש רק בצמחים חסכוניים במים, בפועל לא השתנו הגינות בארץ שינוי מהותי. נכון שרואים יותר צמחים שהם חסכניים מאוד במים, כדוגמת הלבן-עלה, אך הוא שתול במקרים רבים (למרבית האירוניה) לצדם של צרכני מים גדולים. נראה שקשה לקהל הרחב לוותר על הצמחים שהוא אוהב וללמוד להסתפק רק בצמחים חסכוניים במים.

  


יתר על כן, רוב האנשים המשיכו להשקות את גינתם יותר ממה שנדרש, ולא למדו לשלוט במחשב ההשקיה והתנהלות זו גורמת לבזבוז מים גדול בהרבה מזה של שימוש בצמח זללן מים זה או אחר. מעטים גם מיישמים את הפתרון הפשוט של הגברת ההשקיה באורח נקודתי, כלומר על ידי הגדלת מספר הטפטפות רק ליד צמחים הדורשים השקיה מתוגברת. במקום זאת נוהגים להגדיל את זמן ההשקיה והתדירות שלה בכל הקו. על אחת כמה וכמה כאשר רוב הגינות הפרטיות מושקות ממילא בתדירות של פעמיים-שלוש בשבוע ואפילו יותר. על רקע זה, של אי יכולת להתמודד עם השקיה מושכלת, תמוה עוד יותר היעלמם של צמחים מצוינים מן הגינון רק בשל היותם זללני מים.

פסילה של צמחים על סמך תכונה אחת הנתפשת כשלילית שנתגלתה בהם היא בעייתית אבל מה שבעייתי יותר הוא ההנחה שביסוד פסילה זו והיא - שאנחנו מחפשים בעצם צמחים נטולי חסרונות, צמחים "מושלמים". וכך קורה שעץ ששורשיו תוקפניים – נפסל; עץ ששורשיו מצמיחים נצרים – נפסל; עץ נוי שחונט פירות, ואפילו עץ פורח, נחשב למלכלך ונפסל; עץ אטי – נפסל, צמח זללן מים – מנודה, צמח שנעלם לשנת חורף – מוחרם, צמח שנעלם לתרדמת קיץ – מוותרים עליו. גישה כזו מצמצמת בסופו של דבר את מבחר הצמחים העומד לרשותנו ואנו מוותרים בעטיה על מופעים נהדרים.

הדוגמה הקלאסית היא של עצי הפיקוס (Ficus), במיוחד בתל אביב. בשל פירותיהם הרכים ושורשיהם התוקפניים יש המבקשים לעקור אותם מן הנוף. נכון, דריכה על מדרכה עם פירות רכים היא לא בדיוק תענוג צרוף, כך גם "מטווח" העטלפים על קירות הבתים אבל האם אפשר לחשוב על תל אביב, כפר סבא, הרצליה, סביון, ללא עצי הפיקוס שלהם? האם יש פה בכלל מקום לפסילה למרות אי הנוחות הנקודתית הנגרמת לאדם? דחיקתם של הפיקוסים, זאת במקרה הטוב בו הם נשתלים, אל פארקים ושטחים ציבוריים פתוחים בלבד, נראית כהחמצה אדירה דווקא של הדורות החדשים שלרשותם עומד ידע גנני מתקדם וניסיון מצטבר של קודמיהם. מי יודע מה יהיה על שדרות הפיקוסים העירוניות? האם ישרדו את לחצי הסביבה העירונית ההופכת לסטרילית ומרוצפת יותר ויותר?

פסילתם של צמחים שונים על רקע החסרונות שלהם מקטינה את מצאי הצמחים לגינון מחד גיסא ומאיצה את התהליך של חיפוש אחרי "אטרקציות" חדשות מאידך גיסא. אמנם החיפוש אחרי צמחים חדשים הוא תוצאה של יצר טבעי בלתי ניתן לכיבוש ואין אפשרות לעצור אותו, אבל פסילת צמחים קטגורית בגלל אי אילו חסרונות היא לטעמי גישה שטחית ומוטעית. החשד שלי הוא, שהערגה המוזרה הזאת (בעיני) לצמחים שאינם "עושים בעיות" היא שמוחקת צמחים רבים מן הרשימה של צמחי הגן והופכת אותם לצמחים נשכחים. היא שמדללת את אוצר הצמחים שברשותנו ומתמקדת ב"כוכבים" התורניים במקום לשמור על המגוון הגדול תוך שקילה מאוזנת של היתרונות מול החסרונות. לצערי היא גם מתאימה לידע המינימליסטי של כל "חצרן" גם כאשר אין הוא ראוי לשאת בתואר גנן.

אך הבעיה סבוכה עוד יותר. החיפוש אחרי "צמחים ללא בעיות" הולם היטב את רוח התקופה הכללית. מבלי להיכנס לוויכוחים על אופיו של דור ה-Y ודור ה-Z, נדמה לי שאנחנו נמצאים בשחר של עידן חדש גם בנושא הגינון. הגינות הפרטיות ברובן קטנות, הגינון איננו תחביב אמיתי של נתח גדול של האוכלוסייה. השאיפה היא למראה יפה ולפעמים ראוותני, שלא עושה בעיות גדולות מדי ואינו דורש עבודה מקצועית מדי. נכון שהרשתות החברתיות מספקות מידע רב אך זהו על פי רוב מידע רגעי, לצורך מסוים ודחוף ולא מידע רציני ומעמיק של אדם האוהב את גינתו ואת צמחיו, הנהנה לגדל במו ידיו, ומוכן להשקיע ברכישת ידע ובטיפול ממשי (או לפחות פיקוח רציני על הגנן). לרוב האנשים אין זמן, ואלה שזמנם בידם לא בהכרח רוצים לבלות אותו בטיפול בגינתם. לפעמים יש לי תחושה שאני מייצגת דור שאבד עליו כלח. הדור החדש הוא דור מעשי מאוד, עם קצב חיים אחר לגמרי ועם הרבה פחות סבלנות לתהליכים איטיים ולתוצאות מצטברות*.

במגזר הציבורי אמנם מושקעים כספים רבים יותר בתכנון פארקים וגנים וגינות סביב בנייני ציבור, אך שיקולי האחזקה הם שגוברים יותר ויותר על כל השיקולים האחרים ומפעילים לחץ המשַטֵח את התכנון מראש, או שלא מכבדים בדיעבד את התכנון שקיים. מה שקל לאחזקה – הולך. מה שקשה ודורש מאמץ – אינו נכלל בתכנון או נמחק ממנו בפועל בשטח.

ובכל זאת, לאלו שמחפשים משהו מעבר ל"צמחים ללא בעיות" ומוכנים להשקיע מאמץ קצת יותר גדול בגינון, בכתבה הבאה אתאר צמחים שיש סיבות טובות לא לשכוח אותם ומֵהם.
__________________________________________________________________
* דור שנציגיו הצעירים יטענו "למה לשתול משהו שדורש הרבה מאמץ כשאפשר אחרת?" או "למי יש סבלנות לחכות כמה שנים טובות עד שהעץ הזה יגדל אם אפשר לקנות עץ מן המוכן"? ו"למה צריך דשא אמיתי, ירוק ורענן, שטעון כיסוח לפחות אחת לשבועיים אם אפשר לפרוש מרבדי דשא מפלסטיק?"

להמשך קריאה על צמחים בשרניים