ההדרים (Citrus) הם עצים ירוקי עד ומניבי פרות ממשפחת הפיגמיים; לפרות ההדר סגולות ריפוי ידועות במיוחד בימי החורף הקרים; הם מלאים בויטמין C ובסיבים.

מתלבטים איזה זן לשתול בגינה הפרטית שלכם? החלטנו לעזור לכם.

מאת : אסף אבטבי

כדי להרבות הנאתנו מהגינה, ולהשביע את עינינו מהמראות, ולמלא את נחירנו בריח משכר הנודף מפרחי ההדר המנצנצים על הרקע הירוק, רצוי שנבחר את הצירופים (הרכבי זן/כנה) המתאימים ביותר לגינה נתונה: לאקלים, לקרקע, לאזור, למטרת העץ בגינה וכו'.

 ×œ×™×ž×•×Ÿ  ×§×•×ž×§×•×•×˜
תחילה נקבע האם אנו מעוניינים בעץ יפה למטרות הצללה (שאז בנייתו שונה ופריו מועט יותר); או אולי, עצי ההדר ישמשו לנו כגדר חיה ירוקה הפורחת באביב ומדיפה ריח ניחוח משכר; או שנרצה בעצים בודדים הבולטים מעל המדשאות והשיחים הנמוכים; או אולי סתם עץ פרי בבוסתן הקטן שהוא גם יפה וגם מניב פרי טרי, טעים ומלא בויטמינים.
לאחר שנגדיר את המטרה, נוכל לבחור את העץ או הצירופים המתאימים לנו ביותר לגינת הנוי הביתית, מתוך מבחר הזנים העצום הקיים בארץ. כדי להקל עליכם את ההחלטה, נביא כאן חלק (קטן) מהם.
כל העצים הנרכשים במשתלות שתולים בגוש קרקע, וניתן לנטוע אותם כמעט לאורך כל השנה, כשהעונות המומלצות לנטיעה הן האביב והסתיו (רצוי להימנע מנטיעה בחודשי הקיץ החמים).
   ×œ×™×ž×§×•×•×˜  ×©×ž×•×˜×™
שמוטי
גולת הכותרת של זני ההדר (לטעמי) הוא ה'שמוטי' שארץ ישראל התברכה בו הגדל (כמעט) רק בארץ מזה למעלה מ- 180 שנה. העץ גדול במידותיו, אך ניתן לעצב אותו לגובה בינוני. יכול לשמש למטרות הצללה אם מעצבים אותו גבוה. מניב פרי גדול, יפה וטעים, בעל ארומה אופיינית (בעיקר כשגדל במרכז הארץ). הפרי מתקלף בקלות. זן השמוטי מצטיין לא רק בטעמו ובצורתו המשובחים אלא גם בעונת הקטיף הארוכה (מדצמבר עד אפריל) וגם בחיי מדף ארוכים.
את עץ השמוטי יש לטעת גבוה (אפילו על תלולית בגובה של 20 - 30 ס"מ) כדי למנוע ממנו רקבונות צוואר השורש בעתיד.

טבורי
מציין קבוצת זנים של תפוזים בעלי "טבור בקצה הפרי (ידוע אצל ותיקי ארץ כ"וושינגטון") הכוללים את 'ניו-הול', 'נבל-לייט', 'ליין-לייט'. אלה זני הדר המצטיינים בטעמם המתוק, הפרי גדול, מתקלפים בקלות ובעלי צבע יפה:
הזן ניו-הול הוא הזן המצטיין והמצוי יותר ביניהם, בעל צורה אובאלית עם "טבור" בקצהו. עץ בינוני בגודלו, קצת קשה לעצב אותו, פורה, נחשב לבכיר בין זני התפוזים - מבשיל בספטמבר- באוקטובר. נעדיפו על הכנות וולקמריאנה ורנגפור-ליים.
מי שמעדיף את הטבורי שלו מעט מאוחר בעונה יבחר בזן נבל-לייט ואם ממש מאוחר בעונה יקח את הליין-לייט. למי שיש מקום, ישתול את שלושתם ויקבל פרי לאורך חדשים רבים.

ולנסיה
זן תפוז אפיל, ותיק מאד בארץ, פרי בגודל בינוני, עגול. העץ גדול עד גדול מאד (בתנאים טובים יכול להגיע לגובה 5 -6 מטרים), פורה מאד. הפרי מתאים לצריכה טרייה ובמיוחד למיץ. עונת הבשלה ארוכה: פברואר עד יוני. ניתן לעצב את העץ גם להצללה.

קבוצת האשכוליות

בארץ מצויים מספר זני אשכוליות, כולם מתאימים לגינת הנוי.
'מרש סידלס' - הזן המוכר לכולם כ"אשכולית לבנה". עצי האשכוליות רב תכליתיים, ניתנים לעיצוב גבוה המתאים להצללה בתוספת פוריות שופעת ללא בעיות גידול מיוחדות.
'סטר-רובי' או "אשכולית אדומה" - נישאת על עץ נמוך יותר (בינוני בגודלו). גם זן זה ניתן לעיצוב גבוה יחסית להצללה,
ייחודו בצבע הפרי האדום, האטרקטיבי יותר. והוא "גוזל" שטח קטן יותר בגינה.
יש עוד מספר זני אשכוליות, פחות נפוצות בשלב זה. כל זני האשכוליות בעלי תקופת הבשלה ארוכה מאד: מן הסתיו ועד האביב ובחלקן עד הקיץ.
הזן 'פומלית' או ה"אשכולית המתוקה" בפי רבים, כשמה כן היא: דומה לאשכולית ומתוקה מבפנים. העץ בינוני בגודלו(קטן מעץ האשכולית הלבנה). הבשלה מוקדמת, אך אם שומרים על הפרי בחובו של העץ, זה יכול להישתמר יפה לתקופה ארוכה.

זני המנדרינות (Citrus reticulata)
לקבוצת זנים זו משתייכים עשרות זנים, קלונים וקווים. רק על חלק מהם ניתן להמליץ לנטיעה בגינת הנוי, וזאת משום שלחלקם יש בעיות פוריות וכדי להתגבר עליהן נדרשים לטיפולים פיטו הורמונליים ואגרוטכניים שונים, המתאימים יותר לחקלאי מאשר לגנן החובב. מסיבות אלה נציין רק את אלה המתאימים יותר לגינת הנוי הביתית: הזנים סטסומה 'מיו-וואז'ה (Miho-Wase) ו'אוקיצו' (Okitsu Wase): מבכירים מאד, פריים בשל לקראת החגים, פרי "שהחיינו" (הראשון נקטף החל מאוגוסט). העץ קטן (1.5 - 2 מטרים), הפרי צהוב חיוור, חסר זרעים. האוקיצו מבשיל מיד אחריו, ודומה לו מאד. זנים אלה יש להעדיף על אחת מהכנות הבאות: 35- C, 812 או טרוייר.

הזן 'מיכל' מוכר כבר לכולם כזן הטעים ביותר, ובצדק. העץ זקוף, נושא פירות קטנים בצבע אדום עז (לעיתים הפרי קצת יבש).
ניתן לעצב אותו נמוך, אך עוצמת צמיחתו רבה (כ- 3 מטרים). כאילו שואף לפאר במראהו את הגינה. איני מעלה על דעתי עצי פרי בגינה ללא נוכחותו הבולטת של המיכל. בשנים הראשונות העץ סרוגי בפוריותו. עם מעט מאמץ ניתן לאזן את הפוריות ע"י חיגור או דילול פרי ניתן להתגבר על כך. את הזן מיכל יש להעדיף על אחת מהכנות: תלת-עלה, טרוייר, 35 - C, ואפילו חושחש או וולקמרינה.

הזן 'מורקוט' (Honey tangarine) הוא עץ בינוני עד גבוה (3 מטרים). פורה מאד. במבט כללי רואים הרבה פירות בצבע אתרוג-צהוב על ענפים ארוכים הכורעים תחת הנטל (משקל הפרי הרב) ויוצרים מראה של מעין "ערבה בוכייה" של ההדרים. המורקוט נחשב לזן אפיל (הבשלה בפברואר - מרץ). הפרי מכיל זרעים. את המורקוט יש להעדיף על אחת מהכנות: טרוייר או וולקהמריאנה.

בארץ פותחו בני זן מקומיים של מורקוט המכונים זני 'מור' כמו: 'מור 15', 'מור 25', ,מור 26' ועוד. קווי מור חדשים אלה חסרי זרעים ופחות פוריים. אחד מהזנים יוצא דופן, הוא ה'מור 2, עץ ננסי (גובה 1.5 מטר בלבד), פורה, הפרי גדול, הענפים נוטים להישבר. בהיותו "גזלן" קטן משטח הגינה מתאים מאד לגינת הנוי הביתית, ויש להעדיפו על אחת הכנות: טרוייר, 35 -C, או 812, הזן 'אורה' פותח בארץ, עץ בגודל בינוני, פורה מאד, עד כדי כיפוף ענפים ושבירה של חלק מהם תחת העומס. הפרי פחוס, מכיל זרעים ובצבע צהוב. ההבשלה בפברואר-מרץ. מתאים מאד לגינה הביתית, יש להעדיפו על אחת הכנות: טרוייר, ציטרומלו, תלת-עלה, 812,35-C, חושחש או קליאופטרה, גם מהזן אורה פותחו זנים חסרי זרעים ופחות פוריים, תחת השם 'אור'. אלה מעניינים מאד, אך טרם "הבשילו" לגידול בתנאי הגינה הביתית.

זני הלימון
הזן 'יוריקה', הלא הוא הלימון המוכר כל כך, ובעצם המוצלח ביניהם (לטעמי). עץ גדול, פורה לאורך כל השנה ומתאים לכל מטרה. המייחד את היוריקה הוא צורת הפרי היפה והאופייני.
הזן 'וילהפרנקה', בדומה ליוריקה גם כן פורה כל השנה. העץ מעט גדול יותר. מצטיין בפוריות מאד גבוהה (אני לא בטוח שה יתרון גדול לגינה הביתית, בסופו של דבר אין מה לעשות עם כל כך הרבה פרי). העץ חזק ועמיד בתנאים קשים.

זני הדר אכזוטיים קומקווט
קבוצת זני הקומקווט משתייכים לקומקווט סגלגל - Fortunella margarita הקומקווט, עץ/שיח קטן עד בינוני, שיכול להגיע עד
לגובה של 2.5 - 3 מטר ולקוטר של עד 2 - 2.5 מטר, תלוי בעיצוב.  יכול לשאת בעת ובעונה אחת פרחים קטנטנים יפהפיים, חנטים צעירים, פירות ירוקים (טרם הבשלה) ופירות בשלים בצבע (אתרוג) מלא. העלווה ירוקה כהה וצפופה, הענפונים דקים, שבריריים ונושאים קוצים קטנטנים.
מוכרים מספר זני קומקווט: 'נגאמי' או "קומקווט ארוך", צורת הפרי אובלית, קליפתו מתוקה ואכילה, הציפה בטעם חמצמץ-מתקתק.
'מיווה' או "קומקווט עגול" משתייך לקבוצת ה- Fortunella crassifolia עגול ומתוק יותר מקודמו. הזן המתוק ביותר הוא Orangepuat אבל אינו נפוץ עדיין.
עצי הקומקווט נושאים את פריים במשך תקופה ממושכת למדי, החל מסוף הסתיו (נובמבר) ועד האביב (מרץ) ובתנאים נוחים הפרי יכול להישאר על העץ עוד חודשיים-שלושה בצבע מלא, ועל רקע העלווה מעניק מראה מעניין, כנות מתאימות לתנאי גינת הנוי: הוולקמריאנה ובאדמות כבדות או מליחות להעדיף את החושחש.

לימקווט

- תוצר הכלאה בין ליים וקומקווט עגול (Fortunella japanica x Citrus aurantifolia) זהו עץ/שיח קטן (קטן מהקומקווט בכ- 40%), רגיש מאד לתנאי קרקע וסביבה קשים. קוצני יותר מהקומקווט, אך גם בו הקוצים קטנטנים.
הפרי עגול עם קליפה דקה. חמוץ בדיוק כמו הלימון בתוספת ארומה משלו. צבע הפרי ירוק בתחילת ההבשלה, אך בהבשלה מלאה מקבל צבע צהוב אופייני. בניגוד להרבה זני לימון, הלימקווט מניב פרי רק בחורף. ערכו הגנני בהיותו קטן נוף (1.5 - 2 מטר) ופריו רב שימושי כמו פרי כבוש, מיובש וכו'. קיימים עוד מיני וזני הדר רבים שגם הם מתאימים לגינת הנוי.
עליהם אולי בפעם אחרת.
להמשך קריאה על עץ האבוקדו